מנהלת חשבונות שלקחה חלק בוויכוח סוער הגישה תביעת לשון הרע נגד אדם שבפגישת עבודה קרא לה בכינויים אלה. השופטת, שדחתה את גרסתה של התובעת, הבהירה: "שפת רחוב" אינה לשון הרע.
השניים נפגשו בשנת 2013 במסגרת עבודתם – הוא כמנהל אזורי באוסם והיא כמנהלת חשבונות במסעדה בדרום.
התובעת, שהגישה תביעת לשון הרע בבימ"ש השלום בבאר שבע, בה תבעה פיצויים בסך 66,000 שקל, טענה שהאיש התפרץ אל משרדה במפתיע יחד עם סוכנת מכירות נוספת, וביקש לעבור על חשבוניות.
לייעוץ בענייני לשון הרע:
עו"ד לשון הרע
לטענתה, היא השיבה לו בנימוס שאינה יכולה עקב עומס עבודה, ואז הוא התעצבן ואמר לה: "טינופת", "טמבלית", ואף המטיר עליה קללות חמורות יותר.
הגרסה של הנתבע הייתה שונה. לדבריו, הוא הגיע לפגישה שנקבעה מראש בה ידונו בבעיות התשלומים בין המסעדה לבין חברת אוסם.
עוד לפני שהספיק לומר לה שלום, סיפר הנתבע, התובעת התנפלה עליו במלים בוטות ובתנועות ידיים מגונות תוך שהיא מפטירה משפטים כמו: "מה באת לי עכשיו", "תצא מפה", ואחרי שהרוחות התלהטו אף אמרה לו "מטומטם" ו"אני אדאג שיזרקו אותך מאוסם".
לדבריו, בשלב זה, כשהרגיש שאינו מסוגל להתאפק יותר, הוא השיב לה באותו מטבע, אך רק במילים "טמבלית ו"טינופת" ולא בשום קללה אחרת.
אלה הנורמות
השופטת אורית ליפשיץ דחתה את התביעה. במישור העובדתי, השופטת השתכנעה שהראיות תומכות בגרסת הנתבע.
השופטת צפתה בסרטון, בו נראה הנתבע מובל באדיבות למשרדה של התובעת, באופן שסתר לחלוטין את הטענות בדבר התפרצות מפתיעה למשרדה. בנוסף, הסרטון הראה בבירור כיצד הרוחות התלהטו לאחר דין ודברים כאשר התובעת היא זו שמדברת כל העת.
כמו כן, השופטת השתכנעה כי סוכנת המכירות שנכחה בפגישה מסרה עדות אמינה, שתמכה בדברי הנתבע. גם הנתבע עצמו עשה על השופטת רושם מהימן, כולל כשציין כי הציע לתובעת לפתור את העניין בהתנצלות, אך התובעת סירבה ואיימה שתתבע אותו ותגרום לפיטוריו.
בנוסף, ציינה השופטת כי אף אחד מעדי התובעת לא שפכו אור על פרטי האירוע.
"הדברים נאמרו בלהט וויכוח הדדי שכלל צעקות ונפנופי ידיים – רובם על ידי התובעת והבוס שלה", העירה השופטת שניגשה לדון בשאלה האם המלים "טינופת ו-"טמבלית" הם בגדר לשון הרע.
כמובן שאלה אינן מילים נעימות, הבהירה השופטת, אלא שהן מהוות "שפת רחוב". השומע מהצד לא היה נוטה לחשוב כי התובעת היא אכן "טינופת" או "טמבלית", אלא היה מבין שמדובר ב"שיח שיצא משיווי משקל", הבהירה השופטת.
השופטת הסבירה שהמבחן ללשון הרע אינו רק התוכן עצמו. בנוסף, יש לשקול את המקום, את נימת הדיבור ואת ההקשר. "אם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז, בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק", הסבירה השופטת.
"עם כל הצער שבדבר", כתבה השופטת, כשבוחנים את הנורמות החברתיות הנוכחיות בישראל, ואת התדירות שבה מילים כאלה נאמרות, מגיעים למסקנה שמדובר "בסך הכל" בקללות, אך לא בלשון הרע.
בדרך אגב, השופטת ציינה כי אפילו אם היה מוכח שהתובע קילל ואמר לתובעת דברים חמורים יותר, הרי שהנתבע היה מוגן בשל העובדה שהתובעת קינטרה אותו ואיימה עליו.
לכן, בסיכומו של דבר, השופטת דחתה את התביעה והורתה לתובעת לשלפ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד רועי שעיה
- ב"כ הנתבע: עו"ד מאיר שריקי
* עו"ד אבישי אוסטרייכר עוסק בדיני לשון הרע ומשפט אזרחי ומסחרי
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.