בני זוג חתמו על הסכם לפיו דירתם שייכת רק לאישה, על מנת להרחיק אותה מנושים של הבעל. השופטת דחתה את גרסת האישה לפיה שילמה לבדה על הדירה, אך הבהירה שמדיניות משפטית ראויה אינה מאפשרת את ביטול ההסכם.
בית המשפט לענייני משפחה באשדוד הכריע בתביעות הדדיות בין בני זוג-לשעבר, אשר נגעו בעיקרן לגורלה של דירת מגורים. השופטת עפרה גיא סברה כי השניים חתמו על הסכם ממון למראית עין בלבד, אך יחד עם זאת הדירה כולה תישאר בידי האישה, וזאת מאחר שהבעל "התבסס" על ההסכם בהליכי פשיטת רגל שלו, כשטען שאין לו כל בעלות בדירה.
האישה עלתה ארצה ב-1992. היא החלה לעבוד אצל הנתבע בחברת הסעות שלו, ולאחר זמן מה נפרדה מבעלה דאז והחלה לחיות עם הנתבע.
ב-2001 הם ערכו הסכם ממון במסגרתו נרשם שלנתבע לא יהיו זכויות כלשהן בדירה שרכשה התובעת ב-1997. ב-2004 הוא הוכרז כפושט רגל. ב-2006 הם נישאו (עד אז לפי קביעת השופטת נחשבו "ידועים בציבור"). ב-2014 נפרדו, והאישה (התובעת) מסרה לנתבע מסמכי גירושין.
בתביעתה היא ביקשה להסתמך על כך שהדירה נרכשה לפני הנישואין (אף שחיו יחד), והיא שילמה לבד את המשכנתא לאורך השנים. עוד היא טענה כי הסכם הממון קבע מפורשות שהדירה לא "תאוזן" ביניהם.
הנתבע הגיש תביעה משלו בה ביקש להצהיר שהדירה היא משותפת. טענתו המרכזית היתה כי התובעת ניצלה את מצבו הרפואי והכלכלי, והטעתה אותו כששכנעה אותו לחתום על הסכם ממון "למראית עין", כשאמרה לו שהמטרה היא להרחיק את הדירה מנושיו.
האינטרס הציבורי גובר
השופטת גיא הבהירה שגרסת התובעת, לפיה הסכום הראשוני לרכישת הדירה (10% ממחירה) שולם על ידה, נסתרה בעדותה בבית המשפט. כמו כן, לא ניתן הסבר לכך שבנו של הנתבע חתום כערב על המשכנתא. באשר לתשלומי המשכנתא, השופטת הפנתה לכך שהתובעת עצמה העידה בשלב מסוים שהם שולמו מהחשבון המשותף.
השופטת הוסיפה כי "האישה התחמקה מלהתייחס לעובדה שגם האיש הפקיד כספים לחשבון וסברה כי די בהיותה כרשומה כבעלת החשבון לקבוע כי המדובר בחשבון השייך לה בלבד. המדובר ברישום שאין לו כל נפקות, מקום בו נהגו הצדדים לפיו עסקינן בחשבון משותף."
במצב זה, ובהיותם "ידועים בציבור" באותה תקופה, השופטת הבהירה כי בדירה היתה "כוונת שיתוף" מצד האישה.
בהמשך קבעה השופטת כי גם הבעל הציג גרסה לא אמינה, לאחר ששוכנעה כי שניהם פעלו במשותף על מנת להרחיק את הדירה מנושיו, וכי אין הסבר אחר להחלטתם לערוך הסכם הממון ב-2001 (סמוך להליכי פשיטת רגל), ולא מיד עם רכישת הדירה (1997).
אלא שלמרות המסקנה שלפיה שני הצדדים ביקשו להרחיק את הדירה מנושים, השופטת הבהירה שאין להיענות לבקשת הנתבע וזאת מתוך שיקולי מדיניות משפטית, שכן האיש כבר השתמש בהסכם הממון בהליך פשיטת רגל כשהצהיר שאין בבעלותו נכסים. לפי השופטת, אין לאפשר לו לטעון כעת טענה הפוכה.
"בית משפט לא ייתן ידו לפגיעה באינטרס הציבורי ולא יבטל הסכמים הפוגעים באינטרס זה. אומנם, בסופו של יום, האישה נותרת עם הדירה כולה, על אף שהיתה שותפה למהלך והוא נעשה בידיעתה... האינטרס הציבורי שלא לאפשר ביטולם של הסכמים הפוגעים בציבור כולו, גובר על זכייתה של האישה ולכן לא מצאתי לשנות התוצאה," כתבה.
התוצאה היתה כי תביעת האישה בנוגע לדירה התקבלה. לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד דויד אלון דדון ושות'
- ב"כ הנתבע: עו"ד דוד קירשנבוים
עו"ד שוקרי פקס
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.