בעלת דירה ממגדל העמק המשיכה לגור בדירה שמכרה גם לאחר שקיבלה את הכסף, ולבסוף מסרה אותה באיחור של יותר ממאה ימים אחרי המועד שנקבע בחוזה. ביהמ"ש דחה את טענותיה וחִייב אותה בפיצוי של עשרות אלפי שקלים.
בחוזה המכר התחייבו המוכרים – אם ובנה – למסור את דירתם שבמגדל העמק לידי הרוכשת עד תאריך מסוים באוגוסט 2014, בכפוף למילוי התחייבויותיה כמובן.
בתביעה שהגישה בבימ"ש השלום בנצרת, טענה הרוכשת כי לאחר שהעבירה להם את מלוא התמורה, הנתבעים לא הסכימו להתפנות מהדירה, ובכל פעם הודיעו מחדש על הארכת המועד באופן חד צדדי, עד שלבסוף טרחו לפנותה רק באמצע ינואר 2015.
התובעת עתרה לסכום הפיצוי המוסכם בחוזה בגין הפרה יסודית (42,000 שקלים), וכן פיצוי בגין כל יום של איחור במסירת החזקה בדירה כפי שצוין בחוזה (113 יום כפול 150 שקלים, לפי התובעת).
מנגד, טענתם המרכזית של הנתבעים – ליתר דיוק, הנתבעת ובנה הקטין שפורמלית נתבע גם כן – הייתה כי התובעת היא שהפרה את ההסכם בכך שאיחרה בתשלום הכספים, ואת התשלום האחרון – שכלל יותר מ-50% מהמחיר שילמה באיחור של 11 ימים ובכך גרמה לה נזק, שכן גם היא איחרה בהשלמת התשלום על הדירה החדשה שרכשה.
בהקשר זה התגלעה מחלוקת בנוגע לסיבת האיחור. התובעת טענה כי נזקקה לאישור מביהמ"ש למשפחה כיוון שבעסקת המכר מעורב קטין, ולאחר שפעלה להשגתו, הנתבעת לא מילאה את הדרוש ממנה לצורך השלמת העסקה.
טענה נוספת שהעלתה הנתבעת להגנתה הייתה כי בתה הייתה מאושפזת בבית חולים באותה תקופה, דבר שסיבך את המצב ותרם לעיכוב בפינוי.
החזיקה בדירה כ"בת ערובה"
"העיכוב במסירת החזקה בדירה לידי התובעת רובץ לפתחה של הנתבעת, בשל הסחבת שנקטה והתנהלותה שלא כשורה", קבעה השופטת הבכירה רים נדאף.
"נראה שיש יותר מעזות מצח לטעון, כי האיחור בתשלום התמורה נופל לפתחה של התובעת". התובעת נזקקה להחלטת בית המשפט לענייני משפחה – האישור הנוסף - בכדי להשלים את התמורה בגין העסקה, כאשר לא ברור מדוע הנתבעת, אשר לה האינטרס לקבל את מלוא התמורה, התמהמהה ולא טרחה להמציא לתובעת את החלטת בית המשפט עד ליום 1.9.14", כתבה.
בנוסף השופטת הזכירה כי גם בהנחה שיתרת הכסף שולמה באיחור כפי שטענה הנתבעת, הרי שבכל מקרה הנתבעת ובנה פינו את הדירה רק בינואר 2015 – 4 חודשים אחרי שקיבלו את מלוא התמורה.
כמו כן, השופטת ציינה שלענייננו אין קשר לעסקה השנייה שביצעה הנתבעת. היה עליה למסור את הדירה ולא להחזיק בה כ"בת ערובה".
בתוך כך השופטת העירה כי "עם כל ההבנה למצב בו הייתה נתונה הנתבעת, בשל מצבה הרפואי של בתה, מחובתה היה לפעול לפי ההסכם".
מאידך, בנוגע לנזק, השופטת הסבירה שהתובעת לא יכולה לתבוע במצטבר שני מנגנוני פיצוי – פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית וכן פיצוי מפורש לפי איחור בימים – בגין אותה הפרה, ועליה לבחור אחד מהשניים. השופטת בחרה עבורה את הפיצוי המוסכם בהיותו הגבוה מבין השניים (בניכוי 5,000 שקל שהנתבעת כבר שילמה).
בהתאם לכך, השופטת הורתה לנתבעים לשלם לה פיצוי בסך 37,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 3,000 שקל ושכ"ט עו"ד בשיעור 20%.
עו"ד טובי לוי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.