ביהמ"ש למשפחה בחיפה הכריע באחרונה בתביעות הדדיות שהגישו ילדיו של המנוח וזוגתו שחיה איתו שנים רבות. השופטת אלה מירז השתכנעה שהצדדים החליטו על הפרדת רכוש לאורך כל הדרך.
המנוח נפטר באוקטובר 2013, ומאז התגלעה מחלוקת בין זוגתו האחרונה לבין שני ילדיו מנישואין קודמים.
בת הזוג הגישה תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בה ביקשה להצהיר כי חצי מרכושו וזכויותיו שייכים לה, בהיותה ידועה בציבור שלו משנת 1988 ועד פטירתו.
טענתה המרכזית הייתה כי בינה לבין המנוח חלה "הלכת השיתוף", כלומר נכסיהם וזכויותיהם מהוות רכוש משותף לנוכח היותם בני זוג. במסגרת הרכוש המשותף היא ביקשה לכלול את הכנסות המנוח מכל מקור שהוא – חסכונות, זכויות פנסיה, קרנות, קופות גמל וכיוצא באלה.
מנגד, ילדי המנוח – הנתבעים – התנגדו וטענו כי בין אביהם לבין התובעת חל מה שנקרא בעגה המשפטית "משטר של הפרדה רכושית", ולכן לתובעת לא היה ואין לה כל זכות ברכוש המנוח, למעט זכויות שהוא ציווה לה בצוואתו. בנוסף, לדבריהם, רוב רכושו וזכויותיו נצברו בטרם החל הקשר שלו עם התובעת.
הנתבעים אף הגישו תביעה משלהם, בה ביקשו לפנות אותה מדירתו של אביהם, שבה היא מתגוררת, ואותה הוריש להם בצוואתו.
בהקשר זה הם הצביעו על כך שבצוואתו הוא הותיר לתובעת לגור בדירה למשך שנה לאחר פטירתו – זכות שפקעה באוקטובר 2014.
בנוגע לתביעה הנגדית, התובעת השיבה כי הדירה נרכשה ב-1992 על ידה ועל-ידי המנוח במשותף, ונרשמה על שמו בלבד רק באופן פורמלי. לשיטתה, במועד כתיבת הצוואה המנוח טעה בפרשנות המשפטית של מצב הדברים, כיוון שחצי מהדירה שייכת לה.
התצהיר המכריע
השופטת אלה מירז ניתחה את העדויות והראיות והגיעה למספר מסקנות. ראשית, השופטת קבעה כי אף על פי שאין מחלוקת כי הצדדים היו ידועים בציבור, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הקשר ביניהם החל עוד בשנת 1988.
"אדרבא, התובעת עצמה מדווחת לביטוח הלאומי על היותה גרושה ללא בן זוג. המנוח היה נשוי לאישה אחרת, כאשר הביטוח הלאומי מכיר בה כידועה בציבור רק בשנת 1992", ציינה השופטת.
לאחר מכן, השופטת הפנתה לתצהיר שכתב המנוח עצמו חודשים ספורים לפני שהוא נפטר, בו ציין כי הוא והתובעת הקפידו להפריד את הרכוש וההכנסות של כל אחד.
בנוסף, השופטת העירה כי לא היה להם חשבון בנק משותף, והתובעת אף הוכיחה שהשתתפה בחשבונות ובהוצאות הבית. כמו כן, לתובעת יש דירה שלה שרק היא נהנתה מדמי השכירות שהניבה לה.
לפיכך, השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה שעל הצדדים חלה הלכת השיתוף. "היא לא הצליחה לקעקע את האמירות הברורות של המנוח בתצהירו, בכל הקשור לטיב היחסים הכלכליים בדבר הפרדה רכושית", כתבה השופטת.
השופטת סיכמה את פסק הדין בקביעה כי לתובעת אין זכויות בנכסיו של המנוח ואף לא בדירה הרשומה על שמו, כך שתביעת התובעת נדחתה, ואילו תביעת הפינוי נגדה התקבלה. השופטת הורתה לתובעת לפנות את הדירה תוך 60 יום ולשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד פרדי וולוס
- ב"כ הנתבע: עו"ד י. דונאיביץ'
עו"ד יעל פרידמן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.