15 שנים התנהג הדוד כאילו הוא בעל הדירה. כשנאלץ לבקש מהאחיינים להסתלק מהעיזבון כדי שיוכל לרשום אותה על שמו נפתחה תיבת פנדורה
אח ואחות שגילו כי ירשו חצי מהזכויות בדירה של סבתם שנפטרה ב-2002 תבעו מדוד שלהם דמי שימוש ראויים על שנים שבהן התנהג כאילו היה היורש היחיד, וביקשו בנוסף לפרק את השיתוף ולמכור אותה. השופט עידו כפכפי מבית משפט השלום באשקלון קיבל לאחרונה את התביעה תוך שדחה את טענת הדוד כי הוא בעל הדירה היחיד. בין היתר נקבע כי הדוד לא התנגד לצו הירושה שהוציאו האחיינים ועכשיו, אחרי שהם נרשמו כבעלי הזכויות בטאבו, כבר מאוחר מדי. האחיינים זכו בדמי שימוש של 102,550 שקל, שיתווספו לחלקם ממכירת הדירה.
אביהם של האחיינים נפטר לפני סבתם, וכשהיא נפטרה ב-2002 הם בכלל לא חשבו שיש להם זכויות בדירה משום שדוד שלהם הכריז שהדירה שלו.
רק ב-2017, כשרצה לרשום את הדירה על שמו וביקש מהם להסתלק מהירושה, הם הבינו שזה לא המצב. עקב כך פנו לייעוץ משפטי והוציאו צו ירושה שלפיו כל אחד מהם קיבל רבע מהעיזבון של סבתם, ודודם את היתר. בהתאם לכך חצי מהזכויות בדירה נרשמו בטאבו על שמם וחצי על שם הדוד.
במקביל, הגישו את התביעה הנוכחית שבה ביקשו לפרק את השיתוף בדירה, ולחייב את הדוד לשלם להם עבור 7 שנים בהן השכיר אותה וגרף לכיסו את דמי השכירות (לגבי התקופה שלפני כן התביעה התיישנה).
אלא שהדוד התנגד למכירת הדירה, טען שאחייניו לא זכאים לדמי שימוש ואף הגיש תביעה נגדית להצהיר עליו כבעל הדירה היחידי או לחילופין לחייב את האחיינים להחזיר לו את הוצאות רכישת הדירה.
הדוד טען כי ב-1988 אמא שלו קיבלה הזדמנות לרכוש את הדירה מעמיגור אבל לא היה לה כסף והיא סיכמה עמו שיממן את הרכישה ולאחר מותה הדירה תעבור לבעלותו. בהתאם לכך, הוא נטל יחד איתה משכנתה ונשא בכל ההחזרים. לראיה הוא הציג את הסכם ההלוואה עם הבנק שבו נרשם כלווה נוסף.
הדוד הוסיף כי לא דרש מאמו לערוך צוואה משום שסמך עליה, וכי לא התנגד לצו הירושה כי האחיינים שלו נחשבו ליורשים לפי החוק.
בהמשך, הוא הסכים שהדירה תימכר ובשנה שעברה היא נרכשה תמורת 659 אלף שקל והכספים הופקדו בנאמנות עד להכרעה בתביעה.
לא הוכיח דבר
בפסק הדין שניתן לאחרונה קבע השופט עידו כפכפי כי טענת הנתבע לבעלות בדירה הועלתה מאוחר מדי לנוכח העובדה שלא התנגד לצו הירושה ואף לא הגיש תביעה נגד העיזבון – וכיום האחיינים כבר רשומים בטאבו כבעלי חצי מהזכויות.
אם זה לא מספיק, הנתבע לא הוכיח שהדירה נרכשה מכספו. הוא לא הציג כל ראיה לכך שנשא בהחזרי המשכנתה והרישום שלו כלווה נוסף לא מוכיח דבר, שכן מקורו בנוהג של הבנקים באותה תקופה כשלמעשה מדובר בערב. יתרה מכך, הזכאות לרכוש את הדירה מעמיגור הייתה של אמו ולא הוכח שהבטיחה לתת לו אותה בעתיד.
בצד זאת, הנתבע כן סיפק אסמכתאות לכך שנשא ביתרת המשכנתה אחרי שאמו נפטרה. השופט קבע שאת הסכום הזה הוא זכאי לקזז מדמי השימוש שמגיעים לתובעים אבל הקיזוז יהיה מהשנים האבודות שהתביעה לגביהן התיישנה.
התוצאה הסופית היא שכספי המכירה יחולקו בין הצדדים כשהתובעים יקבלו מחלקו של הנתבע תוספת דמי שימוש בסך 102,500 שקל, שכר טרחת עורך דין של 15,000 שקל והוצאות משפט.
- ב"כ התובעים: עו"ד יוסף אוריין
- ב"כ הנתבע: בן ציון אליאב, עורך דין ירושה
עו"ד מיה רשל ארבל
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.