שתי ערכאות דחו את גרסת הבעל שלפיה מדובר בהחזר הלוואה, וקבעו כי הכספים נחשבים למתנה שהוטמעה ברכוש המשותף וצריכים להיכלל באיזון המשאבים.
בית הדין הרבני הגדול בירושלים דחה לאחרונה ערעור שהגיש בעל שנמצא בהליכי גירושין, על החלטת בית הדין האזורי בטבריה לכלול באיזון המשאבים סכום של 75 אלף שקל שהעביר לאמו בסמוך לפרידה. גרסת הבעל שלפיה מדובר בהחזר הלוואה שהעניקה לו האם על מנת שיוכל לשלם מזונות לבנו מנישואיו הראשונים נדחתה. נקבע כי לכל היותר מדובר במתנה שהוטמעה ברכוש המשותף ושייכת לשני בני הזוג.
בפסק הדין של בית הדין האזורי מהשנה שעברה התקבלה טענת האישה כי בעלה הבריח כספים משותפים. בערעור שהגיש הבעל הוא עמד על כך שמדובר בהחזר הלוואה שהעניקה לו אמו והוא התחייב להחזיר לה.
לפי גרסתו, אמו הסכימה לשלם במקומו את מזונות בנו מנישואיו הראשונים. עד שנישא בשנית הוא נהג להחזיר לה את הכסף בתשלומים אך לאחר נישואיו היא הסכימה לוותר על ההחזר החודשי כדי לאפשר לו לפרנס את משפחתו החדשה. לפיכך הם סיכמו כי יחזיר לה את החוב לאחר שישוחררו לו כספים מקרן השתלמות – וכך עשה.
אשתו טענה מנגד כי הסיוע שהעניקה האם היה למעשה מתנה משותפת שחסכה מהמשפחה לשאת בתשלומי המזונות, והעובדה שבעלה "נזכר" להחזיר את הכספים דווקא בסמוך לפרידה מעידה על הברחה.
אין ראיות, אין הסכם, אין פסק דין
הדיינים הרב אליהו הישריק, הרב מיכאל עמוס והרב אברהם שינדלר דחו את הערעור לאחר שקבעו כי לא הוצגו בפניהם ראיות שמצדיקות להעדיף את גרסת ההלוואה על פני גרסת המתנה.
נפסק כי הבעל לא הוכיח כי נהג בעבר להחזיר לאמו כספים. גם בהנחה שכך היה, הוא לא הוכיח שהשינוי שחל לאחר נישואיו לא כלל גם שינוי בסיכום בינו לבין אמו, ובהחלט ייתכן שהסכימה להמשיך לשלם את המזונות כדי לסייע לבני הזוג. סברה זו מתחזקת נוכח העובדה שלא נחתם הסכם הלוואה למרות השינוי בסטאטוס של הבן וכניסתה של אישה חדשה לתמונה.
במענה לטענת הבעל כי לא ייתכן שאמו ויתרה על ההחזר משום שחיה בדוחק, ציינו הדיינים, כי אם האם הסכימה לוותר על עצמה מתוך אהבה וחמלה כלפי בנה היא ראויה לשבח אך אין בכך משום ראיה לקיומה של הלוואה. יתרה מכך, אם לא יכלה לכלכל את עצמה בשוטף, כיצד הסכימה לדחות את הפירעון?
הדיינים הוסיפו עוד כי האם יכולה להגיש נגד בני הזוג תביעה להחזר ההלוואה. אבל כל עוד לא קיבלה לטובתה פסק דין ובהיעדר הסכם הלוואה לא ניתן לקבוע במישור היחסים הפנימיים ביניהם, כי צברו כלפיה חוב שיש להחזיר מהרכוש המשותף.
לבסוף הדיינים ציינו כי אמנם חוק יחסי ממון מוציא מאיזון המשאבים מתנות שהתקבלו במהלך הנישואים, אלא שבמקרה הנוכחי המתנה הוטמעה ברכוש המשותף ולכן נכללת באיזון.
הדיינים ציינו כי הכספים שהועברו ישירות לנכד היטיבו עם בני הזוג בעקיפין, כיוון שנהנו יחדיו מכך שתשלומי המזונות נחסכו מהבעל. אם לא די בכך, הרי שבזמן אמת הוא לא התנגד לכך שאשתו תיהנה מהפירות הללו, ולכן אינו יכול היום "להנדס" את מעשיו לאחור ולצבוע את הכספים כמתנה שיש להחריג מאיזון המשאבים.
לפיכך הערעור נדחה ונקבע כי מדובר בכספים משותפים. עם זאת הדיינים פטרו את הבעל מהוצאות משפט בשל טעות שעשה בית הדין האזורי כשלא אפשר לצדדים להגיש סיכומים.
עו"ד אורי דון יחייא
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.