העליון: המדינה לא יכולה לנצל פינוי-בינוי כדי לסלק דיירים

פסק דין חשוב הכריע בסוגיות עקרונית לגבי זכויותיהם של שוכרים בדיור ציבורי במצבים של פינוי-בינוי.

ביהמ"ש העליון קיבל לאחרונה חלק מערעורה של דיירת "דיור ציבורי" וחייב את חברת חלמיש למצוא לה דירה חלופית. השופטות דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויעל וילנר קבעו כי החברה המשכנת ניצלה את באופן פסול את פינוי דיירי הבניין לצורך פרויקט פינוי-בינוי כדי לשלול מהדיירת את זכאותה.

המערערת התגוררה בבניין בתל-אביב במסגרת של דיור ציבורי של החברה הממשלתית "חלמיש" מ-1981.  

לאורך השנים החברה העלתה נגד המערערת טענות רבות בדבר הפרה ואי תשלום השכירות ואף שלחה לה דרישות לפינוי, אך לא נפתחו הליכים משפטיים בעניין. ב-2013 התחיל בבניין פרויקט של פינוי-בינוי וכשאר דיירי הבניין נדרשה גם הדיירת להתפנות מהדירה, ושוכנה על ידי היזם בדירה חלופית.

משהסתיים הפרויקט התעוררו שוב המחלוקות בין הצדדים. בין היתר, האם זכאית המערערת לשוב ולהתגורר בדירה (או בדירה אחרת במסגרת דיור ציבורי)?

באופן כללי, השופטת ברק-ארז הסבירה שכאשר מתבצע הליך פינוי-בינוי בבניין שבו דירות במתכונת של דיור ציבורי, הדיירים המתגוררים בהן עומדים בפני שני מסלולים: מסלול הבעלות, במסגרתו רשאי הדייר להגיש בקשה לרכישת הדירה בהתאם לתנאי חוק זכויות רכישה.

מי שאינו עומד בתנאי הזכאות או שאינו מעוניין ברכישת הדירה יכול לפנות למסלול של המשך המגורים בשכירות או בחירה באחד הפתרונות החלופיים המוצעים בנוהל "פינוי-בינוי".

ערעורה של הדיירת הוגש בין היתר נגד דחיית עתירה מנהלית שהגישה בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בה ביקשה להורות למשרד השיכון ולחלמיש לאפשר לה לחזור ולהתגורר בדירה החדשה במתכונת של דיור ציבורי.

יש לציין כי המערערת כבר לא מתגוררת בדירה החלופית שסיפק לה היזם אלא שוכרת דירה בשוק החופשי.

חלמיש ומשרד השיכון טענו בין היתר כי נוהל פינוי-בינוי אינו חל על המערערת משום שלא התגוררה בדירה כדין.

קיום מינמלי בכבוד

אלא שהשופטת ברק-ארז דחתה את עמדתן וכתבה כי "אמנם הזכות הבסיסית לחזרה לדירה החדשה מותנית בכך שהדייר התגורר בדירה הקודמת 'כדין', אולם קביעה זו חייבת להיות תוצאה של התדיינות הוגנת בין הצדדים ולא של קביעה חד-צדדית של החברה המשכנת".

בעיקרו של דבר, השופטת קבעה כי לא היה מקום לשלול מהמערערת את זכאותה לחזור לדירה החדשה או לקבל דיור חלופי. השופטת סברה כי אף שהמערערת הייתה דיירת בעייתית לא היה מקום לשלול ממנה את זכאותה לחזור לדירה החדשה או לקבל דיור חלופי.

בהקשר זה השופטת ציינה כי חלמיש ניצלה במידה מסוימת את העובדה שהמערערת עזבה את הדירה בשל הליכי הפינוי-בינוי ושוכנה בדירה חלופית על ידי היזם, ורק אז הגישה תביעת פינוי כדי למצב את עצמה כמי שביטלה את החוזה כדין.

"זאת היא לא יכלה לעשות", כתבה השופטת, והבהירה שהליכי פינוי-בינוי לא נועדו להשגת מטרות "חיצוניות" כגון פינוי דיירים המצויים במחלוקת משפטית עם החברה המשכנת.

בנוסף, השופטת הזכירה שעל המדינה להתחשב בזכות החוקתית של אוכלוסיות מוחלשות ל"קיום מינימלי בכבוד".

בחתימת פסק הדין השופטת העירה כי פסיקתה משקפת גם את התוצאה הראויה במקרים אפשריים-דומים-אחרים, וציינה כי החלטות החברה חייבות להלום את הנורמות החלות על "גופים דו-מהותיים" המספקים שירות חיוני לציבור.

• ב"כ המערערת: עו"ד דיני מקרקעין אסף דרעי
• ב"כ המשיבות: עו"ד שרון עזרא, עו"ד סיגל אבנון

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.