החייב העביר לגרושתו את זכויותיו בדירה במסגרת הסכם גירושין שנערך לפני שנקלע לחובות. בקשת המנהל המיוחד בפשיטת הרגל לבטל את העברת הזכויות התקבלה במחוזי אך הגרושה ערערה – וזכתה.
בית המשפט העליון קיבל לאחרונה ערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שקבע כי דירה שהעביר חייב בפשיטת רגל לגרושתו נחשבת ל"הענקה אסורה" על פי פקודת פשיטת הרגל. שופטי הערעור הפכו את הקביעה האמורה לאחר שהתחקו אחר נסיבות עריכת הסכם הגירושין.
בעל בית דפוס חתם על הסכם גירושין שאושר בספטמבר 2013 בבית הדין הרבני וקבע בין השאר שאשתו תקבל את חלקו בדירה המשותפת בתמורה לכך שתשלם את החזרי המשכנתא ותוותר על כתובתה ועל חלקה בעסק.
לאחר זמן מה, הבעל נקלע לחובות עקב החלטה עסקית כושלת. בהמשך, נפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל ובינואר 2015 ניתן צו לכינוס נכסיו.
לאחר שהמנהל המיוחד בתיק נחשף להסכם הגירושין הוא ביקש מבית המשפט המחוזי לבטל את העברת הדירה לגרושה, ולהכריז שמחציתה עדיין שייכת לחייב כדי שיוכל לכסות באמצעותה את חובותיו.
בבקשתו, טען המנהל המיוחד שמדובר ב"הענקה אסורה" משום שכשהחייב ויתר על חלקו בדירה הוא כבר היה במצב כלכלי גרוע. כמו כן נטען כי על פי פקודת פשיטת הרגל, העברות נכסים שבוצעו בפרק זמן של עד שנתיים לפני שהמעביר הפך לפושט רגל – בטלות.
מנגד, גרושתו של החייב טענה שלא מדובר בהענקה אסורה ואף הציגה הוכחות לכך שבתקופת גיבוש ההסכם בית הדפוס של החייב הניב רווחים.
בנוסף היא טענה שהמקדמה על הדירה שולמה מכספים שקיבלה בתמורה לדירה שירשה, ולכן המקרה נכלל בחריגים הקבועים בפקודה. בנוסף, היא טענה שהחייב קיבל תמורה בעד חלקו בדירה בהתאם להסכם הגירושין.
ואולם, בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה וקבע שהיא פעלה בחוסר תום לב משום שידעה שהחייב היה נתון בחובות בזמן עריכת הסכם הגירושין. בנוסף, נקבע כי התמורה שנקבעה בהסכם עבור זכויותיו בדירה אינה הולמת, כך שבקשת המנהל המיוחד התקבלה במלואה.
אלא שגרושת החייב לא ויתרה וערערה לבית המשפט העליון.
הענקה לגיטימית
המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים מנחם (מני) מזוז ודפנה ברק ארז בחנו את החלטת בית המשפט המחוזי ואת המסמכים שעליהם הוא הסתמך, וקבעו פה אחד כי דין הערעור להתקבל.
לטעם השופטים, הראיות שהוצגו על ידי המנהל המיוחד לא מוכיחות שהחייב היה מסובך בחובות בעת עריכת הסכם הגירושין, והעובדה שחשבון העסק היה באותה התקופה ביתרת חובה נבעה מ"חובות שוטפים" – כפי שנהוג בעסקים רבים – והדבר לא בהכרח מעיד על "קריסה כלכלית".
בהמשך, השופטים שוכנעו שהסכם הגירושין הוא "כן ואמיתי" ולא נערך כדי להבריח נכסים מפני נושי החייב. כמו כן, הם התרשמו שקביעת המחוזי ניתנה תוך התעלמות מכך שהדירה נרכשה בעיקר מכספה של המערערת, מכך שהיא מתגוררת בדירה עם שלושת ילדיה (שהחייב צריך לשלם עליהם מזונות) וכן מהעובדה שהיא ויתרה על הכתובה שלה ונטלה על עצמה את החזרי המשכנתא.
"אין מדובר בגירושין פיקטיביים ואף לא בנכס שניתן במתנה, אלא בוויתור הדדי על זכויות במסגרת הסכם גירושין שגרתי, סביר ומאוזן לכאורה" כתבו השופטים וקבעו כי נסיבות המקרה לא מעידות על "הענקה פסולה או הענקה בכלל".
לפיכך, הערעור התקבל כאמור ונקבע כי המנהל המיוחד יישא בהוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.
- ב"כ המערערת: עו"ד אלה אופיר
- המנהל המיוחד בפשיטת הרגל: עו"ד ארז חבר
* עו"ד מיכה אהרוני עוסק בפשיטת רגל
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.