30 שנות חברות הסתיימו בסכסוך בין אשת עסקים לחבר קרוב שנטל חלק במיזם שלה. בשבוע שעבר ביה"ד האזורי לעבודה בת"א קיבל את תביעתו לשכר עבודה וזכויות נוספות, ודחה את עמדת הנתבעת שלפיה מדובר בשותפת עסקית.
השאלה המרכזית שבה השופט דורי ספיבק נדרש להכריע הייתה האם הנתבעת העסיקה את התובע כעובד שלה, והאם נותרה חייבת לו שכר וזכויות.
שורשו של הסכסוך בפגישה שהשניים קיימו ביולי 2010 בבית קפה, שם דנו באפשרות שהתובע יתחיל לעבוד כמנהל במיזם עסקי שהתובעת הקימה עם שותף נוסף, לפיתוח אפליקציה שבאמצעותה ניתן יהיה לבצע שיחות חינם לחו"ל.
התובע טען בין היתר כי בפגישה סוכם שהוא ישמש כמנכ"ל חברה שתוקם בארץ תמורת שכר של 15,000 שקל נטו לחודש, החל מאוגוסט 2010, ומאז ביצע פעילות משמעותית לקידום המיזם. פעילות זו הייתה לטענת התובע עבודה לכל דבר ועניין, שעבורה הוא זכאי לשכר וזכויות.
הנתבעת הציגה גרסה שונה לגמרי וטענה כי התובע ביצע "פעילות עסקית עצמאית" (וכושלת) שלא במעמד של שכיר – שנעשתה לאור הבטחתה להעניק לו אחוז מסוים מהרווחים, אם יהיו כאלה.
לא הייתה מחלוקת כי לאורך פעילותו התובע לא קיבל שכר או תמורה כלשהי, למעט המחאה על סך 30,000 שקל, כשלטענתו מדובר היה בשכר עבודה עבור חודשיים, ואילו לטענת הנתבעת מדובר היה בתשלום לפנים משורת הדין עבור הוצאות מסוימות.
עמימות לטובת התובע
באופן כללי, השופט ספיבק הזכיר כי "סטטוס" של עובד אינו נקבע על פי רצון הצדדים אלא על פי נסיבות העניין ומהות היחסים, ובהתאם למבחנים השונים שגובשו בפסיקה, כגון מבחן ההשתלבות, מבחן הכפיפות, מבחן הקשר האישי, צורת תשלום השכר ועוד
לגופו של עניין, ניתן לומר כי עדותו של התובע עשתה רושם אמין יותר מזו של הנתבעת. במובן המשפטי, השופט ציין כי "הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל את התביעה במובן זה שהתקיימו יחסי עבודה בין התובע לנתבעת", קבע השופט ספיבק.
מסקנה זו נבעה משורה של נימוקים, ובהם למשל העבודה שבשלב מסוים הנתבעת ציינה בעדותה כי התובע "התקבל" לעבודה אחרי ראיון שנעשה לו ולשני מועמדים נוספים – דבר שחיזק את הסברה שלא מדובר בשותפות עסקית.
עניין נוסף שפעל לטובת התובע היה העובדה שהצדדים לא ערכו חוזה בכתב. השופט הסביר כי "העובדה שהסיכום לא הועלה על הכתב, ונותרה עמימות במערכת היחסים בין הצדדים, תוך שהנתבעת נמנעת מלשתף את התובע במבנה העסקי מערך ההסכמות בין המשקיעים/שותפים העתידיים לחברה הזרה... מהווה שיקול מסוים בזכות קבלת עמדת התובע, הטוען ליחסי עבודה".
בתוך כך השופט אף התרשם כי התובע היה כפוף לנתבעת ודיווח גם לה – ולא רק לשותף השני. כמו כן, השופט הצביע על העובדה שהתובע לא השקיע כספים מכיסו במימון המיזם, כלומר לא נטל סיכון כלכלי – סימן היכר חשוב למעמד של עצמאים.
בהמשך פסק הדין השופט ניתח את גובה השכר ותקופת העבודה, לגביה נקבע כי התובע לא הוכיח כי עבד 22 חודשי עבודה כפי שטען, אלא תקופה קצרה יותר, שנמשכה כשנה.
בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה חלקית. השופט הורה לנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך 31,700 שקל, כ-8,000 שקל בגין פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות, וכן 20,000 שקל פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב האופן שבו הועסק.
הנתבעת אף חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד חנוך רובין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד חנה פורת
עו"ד רלי ארביב
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.