בעל מתחם צימרים בצפון הארץ השכיר אותו לאדם פרטי. לאחר מכן הופיעה במקום חברה תיירות שמשכירה צימרים והחליטה לעשות בהם כבשלה. בית המשפט קבע כי הנתבע הפר את החוזה וקיבל את תביעתו של בעל הנכס.
בית משפט השלום קיבל את תביעתו של בעל נכס במושב בצפון הארץ, הכולל בית פרטי, צימרים ויחידות נופש, והורה לשוכר ולגורמים נוספים לפנות אותו תוך שבעה ימים. השופט הבכיר ג'מיל נאסר שוכנע שהנתבע הפר את החוזה הפרה יסודית בכך שהסב את זכויותיו לצדדים אחרים – מעין "שכירות משנה" – ללא הסכמת התובע.
בחודש מרץ 2018, התובע השכיר לנתבע את הנכס, למשך שנה תמורת שכירות של 8,775 שקל לחודש, עם אופציה להארכתה לתקופה נוספת.
התובע טען בין היתר, כי בשלב מסוים הופיעו בעלת חברת "מ. סטייל ונופש" יחד עם בעלה, טענו שהם חליפיו של הנתבע ומעתה ינהלו את הנכס באמצעות החברה שלהם, ולאחר מכן גילה שהם פרסמו את המתחם באינטרנט, תוך שינוי שמו מ"נווה הרים" ל"רומי בגליל".
בעקבות זאת הוא הגיש תביעה לפינוי נגד השוכר שלו (הנתבע הראשון), וכן נגד החברה ובעליה (הנתבעים הנוספים).
מנגד, הנתבעים טענו בין היתר כי החברה ובעליה סיפקו לנתבע שירותי פרסום ושיווק.
לטענתם, לאחר השבחת המתחם, פרסומו ושיווקו על ידי החברה, המקום החל לשגשג, אולם אז החל התובע לרקום מזימה תחת אפו של הנתבע וזאת על מנת להגדיל את הכנסותיו, בכך שיצר קשר עם בעלת החברה (הנתבעת 4) וציין בפניה כי בכוונתו "לזרוק" את הנתבע מהמתחם ולהיכנס עמה בשותפות ובכך להגדיל את הכנסותיו, הצעה לה סירבה בתוקף.
מקריות מופלאה
מספר אינדיקציות הובילו את השופט נאסר למסקנה כי הנתבע הפר באופן יסודי את חוזה השכירות כאשר הקנה את זכויותיו החוזיות או חלק מהם לצדדיים אחרים (שכירות משנה או שותפות סמויה), באופן חד צדדי, כלומר ללא הסכמת התובע.
בין היתר, השופט הפנה לתמליל שיחה בין התובע לבין הנתבעת, התומך בגרסת התובע שלפיה הנתבע, למרות היותו השוכר הפורמלי, הסב בפועל את זכויותיו במושכר לנתבעים 2-4 כשוכרי משנה של הנכס ללא הסכמת התובע.
השופט אף התייחס לשינוי שם המתחם ל"רומי בגליל", והבהיר כי הנתבע נחקר על נסיבות שינוי השם ועיתויו וטען כי מדובר בשם אקראי ומקרי, אולם לא ניתן להתעלם מהנתון לפיו שם בתה של בעלת החברה הוא "רומי".
כמו כן, השופט הבהיר כי מדפי הבנק, עלה כי החברה העבירה כספים לחשבונו מדי חודש, בעוד שעל פי גרסתו, שלפיה החברה סיפקה לו שירותי פרסום ושיווק המתחם, הרי שפעולת התשלום היתה אמורה להיות הפוכה.
יתרה מכך, השופט הבהיר כי במהלך המשפט התברר שפעולות החברה ובעליה מקבלים חלק מההכנסות מהמושכר ומפיקים תמורת זאת חשבוניות מס ללקוחות, וזאת בניגוד גמור לגרסת הנתבע לפיה הוא היה ונותר השוכר היחיד של המתחם.
בתוך כך השופט אף זקף לחובת הנתבעים כולם, את העובדה שהחברה ובעליה (נתבעים 2-4) נמנעו מלהעיד בבית המשפט.
בסיכומו של דבר נקבע כי הנתבע הפר את חוזה השכירות – הפרה יסודית מפורשת על פי החוזה – בכך שהסב את זכויותיו החוזיות לצדדים אחרים (הם הנתבעים הנוספים), דבר המאפשר לתובע לסיים את החוזה ולפנות אותו.
הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מאיר אסולין
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.