האישה רכשה מגרש בשנות ה-30 ומאז המלחמה נעלמו עקבותיה. החברה לאיתור והשבת נכסים הצליחה לשכנע את ביהמ"ש שמדובר בנכס שנרשם בנאמנות עבור האישה, שככל הנראה שהתה בצרפת ונספתה בשואה.
בשנת 1934, אישה בשם ליבה לנציצקי רכשה מיהושע חנקין – "גואל האדמות" הציוני – מגרש באזור חדרה. שנים ספורות אחר כך, ייסד חנקין את חברת "נחלת יהודה" וניהל אותה עד מותו ב-1945. באותן שנים הוא העביר על שם החברה קרקעות שמכר לפני כן לרוכשים שונים, ברישום בנאמנות עבורם. לימים, מרבית הקרקעות הועברו לרוכשיהן.
לשאלות בנושא מקרקעין:
פנה ל- פורום מקרקעין
במסגרת חיפושים של החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, איתרה החברה מסמכים שונים הנוגעים לרכישת הנכס על ידי גברת לנציצקי. מבירורים נוספים שערכה, החברה גילתה שבתקופת מלחמת העולם השנייה האישה שהתה בצרפת, ולא ידוע מה עלה בגורלה עם סיום המלחמה.
הנכס נותר רשום על שם "נחלת יהודה" עד עצם היום הזה. החברה פנתה אליה ופירטה בפניה את ממצאיה ודרשה את הנכס. מאחר ש"נחלת יהודה" סירבה, הגישה החברה תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בבקשה להכריז על הנכס כ"נכס של נספה השואה" ולהעבירו לידיה.
לטענתה, המשיבה הוקמה על ידי חנקין במטרה להחזיק קרקעות בנאמנות. מתחת למעטה הנאמנות, לנציצקי היא בעלת הזכויות האחרונה בנכס, כיוון שהיא שילמה את מלוא התמורה בעבורו, ולכל הפחות את מרביתה.
עוד נטען כי לאחר בירורים רבים, נמצא שלנציצקי התגוררה בצרפת בזמן המלחמה, ונספתה בשואה.
המשיבה התנגדה להעברת הנכס לידי המבקשת וטענה כי לא מדובר ב"נכס של נספה השואה". לטענתה, היא בעלת הנכס כאשר המבקשת לא הציגה ראיות מהותיות להוכחת הרכישה.
עוד נטען כי גם אם לניצקי חתמה על הסכם מכר, היא לא שילמה את עבור הנכס ולפיכך העסקה לא הושלמה.
בנוסף, לטענתה, לניצקי לא נספתה בשואה, שמה לא מתועד במוזאון השואה בפריז, ואין לדעת מה עלה בגורלה. בהקשר זה המשיבה טענה כי איתרה עוד נשים עם אותו שם, כולל אישה ששרדה את המלחמה.
בנבכי ההיסטוריה
המבקשת הציגה מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובחו"ל על מנת לשכנע את השופטת גילה כנפי-שטייניץ בצדקת טענותיה. לאחר שעיינה במכלול הראיות שהוגשו ע"י הצדדים, השופטת השתכנעה כי "עולה מסכת קוהרנטית של עובדות המלמדות באופן מובהק כי לנציצקי אכן רכשה את הנכס".
השופטת הוסיפה כי חנקין רשם אותו בנאמנות עבורה ולפיכך נקבע כי היא "בעלת הזכויות האחרונה בנכס".
מכאן השופטת ניגשה לשאלת גורלה של לנציצקי. השופטת שטחה ניסיונות הצדדים להתחקות אחר האישה בנבכי ההיסטוריה, ולבסוף הגיעה למסקנה שמקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי היה בצרפת, ואכן לא ידוע אם נותרה בחיים בתום המלחמה.
לפיכך, הסבירה השופטת, חלה בעניין "חזקת הנספות" הקבועה בחוק, כלומר ההנחה היא שהאישה אכן נספתה בשואה.
מנגד, השופטת ציינה כי המשיבה לא הפריכה את הנחה זו, היות שלא הוכח כי לנציצקי נותרה בחיים לאחר המלחמה, ולכן מדובר ב"נכס של נספה השואה".
לנוכח קביעות האלה התביעה התקבלה והשופטת הורתה להעביר את הנכס למבקשת ולרשום אותו על שמה של ליבה לנציצקי. על פי החוק, נכסי הנספים מועברים ליורשיהם או מוקדשים למטרות סיוע והנצחה.
המשיבה תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אופיר פורת
- ב"כ הנתבעים: עו"ד דניאל דן-גור
* עו"ד שלומית שרייבר עוסקת בדיני מקרקעין.
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.