בעת עבודות שיפץ מלון דן בתל-אביב נדרש פועל בניין לדחוף כלפי מעלה "פיגום" במשקל של כ-150 ק"ג ונפגע בצווארו. השופטת חייבה את מעסיקו בפיצויים של עשרות אלפי שקלים.
בית משפט השלום קיבל את תביעתו של פועל בניין פלסטיני בן 43 שנפגע בתאונת עבודה, והורה למעסיקו-הנתבע לשלם לו כ-54 אלף שקל. השופטת הבכירה יעל הניג קבעה כי הנתבע התרשל כלפי העובד בכך שהעמיד אותו בפני סיכון בלתי סביר.
המקרה אירע ב-2010, לטענת העובד-התובע כתוצאה מכך שדחף פיגום כבד במהלך עבודתו אצל הנתבע – קבלן בעל עסק לעבודות בנייה ושיפוצים בשם "גלזורה גלס".
במהלך עבודות שיפוץ החזית של מלון דן תל-אביב הועלה לגג מתקן שמשקלו כ-150 ק"ג – מעין "עגלה" או "פיגום נייד" עם מוט שקצהו משטח להרמת אדם.
באותו בוקר התובע עבד כ"מגיש" חומרים לפועל תאלינדי ולצורך כך נדרש להרים את ה"פיגום", כאשר לפתע חש כאבים בצוואר ובגב, והפסיק לעבוד. הוא פונה לבית החולים איכילוב, שם נמצא כי הוא סובל ממגבלות בצוואר וירידה ברגישות ביד שמאל.
ביטוח לאומי הכיר בפגיעה כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות קבועה של 10%.
תחילה השופטת הניג דנה במחלוקות העובדתיות. בסוגייה זו היא הכריעה לטובת גרסתו של התובע, שמסר עדות עקבית והגיונית, כאשר הסביר כיצד ומדוע ביצע את פעולת הדחיפה לבדו: "אני דוחף וכל הכוח יוצא ממני, והתאילנדי מקבל את הדחיפה. על מנת שלא תיפול ותמשיך בירידה".
בעניין זה השופטת חלקה על עמדת המעסיק-הנתבע שטען כי לאחר התאונה התובע רק התלונן שכואב לו אך לא דיווח לאף גורם בחברה על "תאונה" או אירוע חריג כלשהו.
בין היתר, השופטת ציינה כי גרסתו הראשונית של התובע שנמסרה בזירה למפקח העבודה והממצאים שהתגלו בחדר מיון מהווים חיזוק לעדותו.
לא עשה את המינימום
בהמשך עברה השופטת להיבט המשפטי, וציינה כי "דחיפת משקל הגבוה פי שלושה או פי ארבעה מהמשקל המותר לפי תקנות עבודת הנוער, חורגת מהסיכונים הסבירים במקום עבודתו של פועל בניין ומייצרת סיכון בלתי סביר".
בנוסף, השופטת הסבירה שעל פי הראיות, מיקום הגשר אילץ את התובע לבצע את הדחיפה בכפיפה ואף מנע הצבת "מכונת הרמה" על הגג. על כך כתבה השופטת כי היא "סבורה שהחלפת מנוע ממוכן ב'מנוע אנושי' לצורך ביצוע עבודה בעומס, תומכת במסקנה שמדובר בסיכון בלתי סביר".
לטעמה, המינימום הנדרש מהנתבע היה לצוות אל התובע פועל נוסף שיחלוק עמו את עומס הדחיפה, כך כל אחד מהם יישא "רק" בעומס של בין 75 ל-100 ק"ג.
בהמשך השופטת דחתה גם את טענת הנתבע שלפיה יש לייחס לתובע לפחות חלק מן האשמה לאירוע, והבהירה כי "התובע פעל בלב ליבו של הסיכון הזה ונפגע תוך כדי שימוש בגופו, ה'אמצעי' היחיד שהעמיד הנתבע לרשותו לצורך ביצוע העבודה".
לאחר שניתחה את נזקי התובע, השופטת חייבה את הנתבע לשלם לו 43,400 שקל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,156 שקל.
בתוך כך נדחתה הודעת צד שלישי שהגיש הנתבע נגד חברת הביטוח "שומרה", שביטחה אותו בתקופה הרלוונטית ב"פוליסה הצהרתית" לביטוח עבודות קבלניות. השופטת קיבלה את טענת חברת הביטוח, שלפיה הנתבע דיווח על התאונה כחודשיים אחרי שקרתה, בעוד שהכיסוי הביטוחי הותנה בדיווח לפני תחילת כל עבודה.
הנתבע חויב לשלם גם לשומרה שכ"ט עו"ד בסך 10,156 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד דיני נזיקין עורוא יונס
- ב"כ הנתבע: עו"ד עוז ברקוביץ
- ב"כ צד ג': עו"ד שרון פוגל
עו"ד מיכל כץ
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.