האלמנה תקבל למשך כל חייה סך של 8,500 שקל בחודש. בפסק הדין נקבע שהיא זכאית למזונות אף שהמנוח לא ציין זאת בצוואה, לנוכח הסכם ממון בין בני הזוג
בפסק דין שהותר לפרסום לאחרונה קיבל בית הדין הרבני בירושלים תביעה שהגישה אלמנה נגד הקדש דתי. בעלה המנוח של האישה חתם עמה על הסכם ממון לפני הנישואין, בו התחייב לזון אותה. לפני מותו הוא ערך צוואה בה הוריש את כל רכושו להקדש דתי. האלמנה תבעה לקבל מזונות חודשיים מההקדש אך נאמני ההקדש התנגדו בטענה שהצוואה גוברת. עמדתם נדחתה והיא תקבל תשלום חודשי מההקדש.
בשנת 2004, לפני שנישאו, ערכו המנוח והאישה הסכם ממון. בהסכם הבעל התחייב לזון את אשתו.
ב-2013 הרב כתב צוואה שלפיה כל נכסיו יעברו לידי הקדש לאחר מותו. הוא הוסיף שאשתו תוכל להמשיך לגור בדירה שבבעלותו אך מעבר לכך לא ציווה לה דבר.
לאחר מותו של האיש ביקשה האלמנה לקבל כתובה וכן מזונות מהעיזבון. היא טענה כי הגם שאישה שתובעת כתובה לא זכאית למזונות אישה, התחייבות האיש בהסכם הממון לזון אותה היא התחייבות נפרדת שלא תלויה בכתובה.
ההקדש התנגד וטען כי מאחר שהאיש לא כתב בצוואה דבר לעניין פרנסת האישה, חיוב מזונותיה הוא מדין תנאי הכתובה. בנסיבות אלה, ומכיוון שהאישה תבעה כתובה, היא אינה זכאית גם למזונות.
ההקדש טען עוד כי הלכה למעשה בצוואה חזר בו האיש מהתחייבותו לזון את האישה לאחר מותו, שכן לא הורה להוריש לה כספים, אלא רק זכות מגורים. עוד נטען כי המזונות הם חיוב שאינו קצוב ולפי ההלכה אין לגבות אותו מנכסים משועבדים. לפי הטענה, העיזבון "משועבד" להקדש כך שלא ניתן להפריש מתוכו כספים למזונות.
חיוב חדש
הרב חיים ו' וידאל קבע כי החיוב בהסכם המזונות לדאוג לכלכלת האישה, שלא נזכרה בו מגבלת זמן רק לתקופה בה האיש חי, תקף גם לאר מות האיש. לדבריו, אין כל אינדיקציה להגביל את התחייבות האיש בהסכם רק למשך חייו. מעבר לכך, בסעיף אחר בהסכם נכתבו הוראות אופרטיביות לפרנסת האישה לאחר מות האיש, וגם סעיף זה תומך במסקנה שההתחייבות לזון את האישה תקפה גם לאחר שהאיש הלך לעולמו.
הדיין הוסיף שהגישה המקובלת בהלכה היא שחיוב מזונות שנכתב בהסכם הוא חיוב חדש שאינו תלוי בחיוב מכוח הכתובה. במקרה זה, האיש חייב את עצמו במזונות האישה בהסכם ולא סמך על החיוב מכוח הכתובה, רק שלא הספיק לתת הוראות מפורטות כיצד לפרנס את האישה הלכה למעשה. לפיכך, אין מקום לפטור מהחיוב במקרה שהאישה תבעה כתובתה.
עוד לקביעת הדיין, כל עוד לא חזר בו האיש במפורש מההתחייבות לזון את האישה, אין לראות בצוואה כמבטלת את הוראת הסכם הממון. זאת ועוד, ההתחייבות לזון היא הסכם שחל מידית עם כניסתם של הזוג בברית הנישואין, ואין למנוח יכולת לחזור בו מנושא זה.
באשר לטענה בעניין גבייה מנכסים משועבדים כתב הדיין כי ככל שההתחייבות נעשתה בשטר פסיקתא על רקע נישואין, כפי שנעשה במקרה זה בהסכם הממון, הגבייה נעשית גם ממשועבדים.
הדיין סיכם שהאישה זכאית לכתובה ולתוספת הכתובה. כמו כן, האישה זכאית למזונות מכספי ורכוש ההקדש שהתקבל מהעיזבון. בפן המעשי נקבע שהאישה תקבל 8,500 שקל בחודש לכל חייה, ועל נאמני ההקדש להשלים לה את הסכום מעבר לסכומים שהיא מקבלת מהפנסיה ומביטוח לאומי.
הרבנים מנחם האגר ויעקב מ' שטיינהויז הצטרפו לפסק הדין.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו״ד אביטל רבינוביץ
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.