ביקשה לבטל את צוואת אימה: "הרביצו לה ושטפו את מוחה"

האישה סיפרה כי אחיה, הזוכים בצוואה, שלטו על אימם והפעילו עליה טרור. השופטת: "אין ראיות להשפעה בלתי הוגנת"

בפסק דין שפורסם לאחרונה דחה בית המשפט למשפחה בירושלים התנגדות שהגישה אישה לצוואת אימה, המנשלת אותה כליל מהירושה לטובת שני אחיה. השופטת אורית בן דור ליבל נימקה שההתנגדות מבוססת על אירועים שהתרחשו למעלה מעשור אחרי עריכת הצוואה, כך שאינם רלוונטים. בפועל, קבעה, הצוואה הגיונית ויש לקיימה.

שני התובעים והמתנגדת הם אחים, ילדיה של אישה אשר הלכה לעולמה בפברואר 2021. בעלה של המנוחה ואבי הצדדים נפטר 40 שנה לפני כן, ב-1981. מדובר בהורים אשר הותירו אחריהם רכוש רב. כשני עשורים לפני מותה, ביוני 2002, ערכה האם את הצוואה שבמוקד ההליך – צוואה בעדים לטובת שני בניה (התובעים) בלבד, תוך נישול יתר ילדיה.

מספר חודשים אחרי מות האם הגישו בניה, כצפוי, בקשה לקיום צוואה בעוד אחותם שנושלה מהירושה הגישה התנגדות. לטענתה\ כ-11 שנה לאחר הצוואה שבמחלוקת ערכה אימה צוואה נוספת, לטובת אחד התובעים בלבד, אותה ביטלה בהמשך, כך שיש להוציא אחריה צו ירושה.

עוד טענה האחות כי אחיה השתלטו על אימם, גזלו אותה, הפעילו עליה טרור, שטפו את מוחה, השליטו עליה פחד ואף הכו אותה – כך שגם אם תידחה טענתה שהצוואה בוטלה על-ידי המנוחה, על בית המשפט לבטל אותה מחמת השפעה בלתי הוגנת. טענה נוספת מטעם האחות הייתה שאחיה היו מעורבים בהכנת הצוואה בכך שהכתיבו לאימם את תוכנה, ומשכך יש לפסול אותה.

האחים, לעומת זאת, התכחשו לכל טענות ההתנגדות: הם הבהירו שלא היו מעורבים בעריכת הצוואה ושלא הפעילו על אימם השפעה פסולה, כשלעניין זה טענו כי אחותם מסתמכת בהתנגדותה על אירועים שהתרחשו שנים רבות אחרי עריכת הצוואה, שאינם רלוונטיים לצורך בחינת תוקף הצוואה. עוד כפרו היורשים בקיומה של צוואה מאוחרת המבטלת את הצוואה לטובתם.

הייתה מוקפת באנשים

השופטת בן דור ליבל דחתה את טענות ההתנגדות של בת המנוחה, אחת לאחת. אשר לטענה כי קיימת צוואה מאוחרת הגיעה השופטת למסקנה שבפועל אין צוואה כזאת, ולכן יש לדון בטענות בדבר מעורבות והשפעה בלתי הוגנת מצד האחים בהכנת צוואת 2002.

אלא שלדברי השופטת, גם כאן נכשלה האחות בהוכחת טענות ההתנגדות. "לא הובא בדל של ראיה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים על המנוחה במועד עשייתה, שני עשורים בקירוב עובר לפטירתה", כתבה השופטת, תוך שהדגישה כי טענות ההתנגדות מבוססות למעשה על מצב המנוחה בשנת 2013, אז החלה לסבול מדמנציה ודיכאון.

ואולם, כך השופטת, בשנת 2002 בה נערכה הצוואה הייתה האם צלולה, עצמאית וכשירה. יתרה מכך, אף לשיטת האחות בתקופה זו אימה לא הייתה מנותקת מאחרים. ההיפך, היא הייתה מוקפת אנשים והיו לה קשרים חברתיים ומשפחתיים ענפים. גם העובדה שהאחות המליצה בזמנו למנות את אחד התובעים כאפוטרופוס על המנוחה לא מסתדרת, לדברי השופטת, עם טענותיה לאלימות ויחס מחפיר שכביכול גילה כלפי האם.

מלבד זאת, קבעה השופטת, טענת המתנגדת כי אחיה-הזוכים הכתיבו לאימם את תוכן הצוואה או היו מעורבים בעריכתה, לא הוכחה. מסקנתה הייתה שמדובר בצוואה הגיונית וסבירה המתיישבת עם החיבה שהרעיפה בזמנו המנוחה על בניה – אשר התבטאה בהענקת רכוש רב להם במתנה – כך שיש לקיים את הצוואה ככתבה וכלשונה.

עקב דחיית התנגדותה חויבה האחות בהוצאות של 100 אלף שקל.

• ב"כ התובע 1: עו"ד פרופ' דב פרימר ועו"ד אילנית וייל
• ב"כ התובע 2: עו"ד טליה פרדו ועו"ד שני חובב
• ב"כ המתנגדת: עו"ד אור גל-און

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.