הבעל הסתבך בחובות, והאישה ביקשה לשמור על שתי דירות הרשומות על שם שניהם מפני נושיו ולהצהיר שהן שייכות רק לה. אלא שביהמ"ש לא ממש האמין לגרסה שהציגה בפניו.
בית המשפט המחוזי בחיפה סירב להצהיר כי שתי דירות הרשומות על שם אישה ובעלה – שמתנהלים נגדו הליכי הוצאה לפועל – שייכות רק לה ויש להסיר מעליהן את העיקולים שהוטלו כחלק מההליכים נגד בעלה. השופט ד"ר מנחם רניאל לא האמין לנסיונה להראות כאילו היא ובעלה נפרדו וחילקו ביניהם את הרכוש.
בתביעתה סיפרה האישה על נישואיה לבעלה. הם התחתנו ב-1979, נולדו להם שלושה ילדים והם ניהלו משק בית משותף. לטענתה, התנהלותו הכלכלית הבעייתית של בעלה הערימה קשיים על חיי הנישואין, ומאז 1997 הם חיים בנפרד ואין ביניהם דבר משותף, אולם הם לא התגרשו כדי שלא לפגוע בילדים.
התובעת המשיכה וסיפרה שבינה לבין בעלה התנהלו הליכים בבית דין רבני, שם הוא חויב לשלם מזונות לילדים בסכום של 3,000 שקל לחודש.
היא אף טענה כי עוד לפני שנפרדו, ועקב בעיותיו הכלכליות של בעלה, הוסכם ביניהם בעל פה על חלוקת הרכוש המשותף. בהתאם לכך, הוא קיבל דירה אחת שלהם (שלימים מכר), ואילו קיבלה דירה אחרת, אותה השכירה לבדה לאורך השנים ונהגה בה כבעלים יחיד. לפיכך, לטענתה, למרות העובדה שהדירה רשומה על שם שניהם, היא שייכת בפועל רק לה. באשר לדירה הנוספת, לטענתה היא לא נכללה בהסכם החלוקה אבל גם היא שייכת לה.
ללא כל בסיס
"אין ספק שבני הזוג לא התגרשו, ולא היתה ביניהם חלוקה אגב גירושין", כתב השופט ד''ר מנחם רניאל, והבהיר כי אף לא הוכח שהשניים נפרדו מבלי להתגרש.
בכל הקשור להליכים בבית הדין הרבני, השופט הצביע על כך שבזמנו הבעל הגיש תביעה לשלום בית והתובעת הסכימה לה. כלומר, לא דובר על הליכי גירושין, ובוודאי שלא בוצעה חלוקת רכוש כלשהי.
השופט ניתח גרסאות שונות שהעלתה התובעת וציין בפשטות חדה כי אינו מאמין שאי פעם נחתם בינה לבין בעלה הסכם לחלוקת רכוש. מלבד זאת, לדבריו "גם אם היה ביניהם הסכם חלוקה, לא היה לו תוקף כלפי צדדים שלישיים, הן משום שהוא לא נעשה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הן משום שלא נעשה בכתב למרות שמדובר במקרקעין. תשלום המשכנתא על ידי התובעת, אף אם נעשה, גם הוא לא היקנה לה את הזכות לבעלות בדירה".
השופט הגיע למסקנה דומה גם בנוגע לדירה הנוספת, וקבע כי מדובר בטענה שלא התבססה על שום ראיה, ומעידה על כך שהתובעת מנסה להבריח גם את הדירה הזו אותה מפני נושיו שלה בעלה. בהקשר זה ובכלל, השופט הבהיר כי אי הצגת מסמכים וראיות פועלים לחובתה של התובעת.
ויותר מהכל, התובעת לא הוכיחה שהייתה העברה רשמית של הדירות מבעלה אליה או שרכשה אותן בדרך חוקית כלשהי.
לפיכך, בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה. נקבע כי לתובעת אין זכות בחלקו של בעלה בדירות האמורות והתובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 11,700 שקל.
השופט כתב בפסק הדין כי "המצוקה מביאה לידי כזב", ונראה שמשפט זה מסכם אותו יפה.
- ב"כ התובעת: עו"ד וחיד עותמאן
- ב"כ הנתבע 3: עו"ד כפיר אוליאל
עו"ד צביקה מועלם
עוסק/ת ב-
הוצאה לפועל
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.