הקשישה חתמה על זיכרון דברים לרכישת דירה בו נכלל סעיף של פיצוי מוסכם. לפני חתימת ההסכם הסופי היא נסוגה מהעסקה. אף שלמוכרים לא נגרם כמעט נזק והדירה נמכרה לאחר, היא תשלם את הפיצוי.
השופט אבי סתיו קיבל לאחרונה תביעה שהגישו בני זוג נגד אישה מבוגרת שביקשה לרכוש את דירתם והתחרטה. הוא קבע שזיכרון הדברים הראשוני עליו חתמו הצדדים הוא הסכם מחייב לכל דבר ומאחר שבסופו של דבר האישה לא רכשה את הדירה מטעמים שאינם מהותיים, עליה לשלם את הפיצוי המוסכם.
בבעלות בני הזוג הייתה דירה בנס ציונה. באוגוסט 2016 נחתם בינם לבין אישה מבוגרת שגרה באותו רחוב זיכרון דברים בו הוסכם שהיא תרכוש את הדירה תמורת 2,050,000 שקל. במסמך פורטו מספר הסכמות ונכלל בו סעיף שלפיו צד שיפר את זיכרון הדברים ישלם לצד השני 10%.
בהמשך התקיים בין הצדדים משא ומתן לחתימה על הסכם מפורט ואף נקבע תאריך לחתימה. ואולם, בסופו של דבר הודיעה האישה שלא תחתום על ההסכם. בנסיבות אלה תבעו ממנה בני הזוג את הפיצוי המוסכם.
האישה סיפרה שחיפשה זמן רב דירה לרכישה באזור מגוריה ובלילה בו הייתה אמורה לטוס לחו״ל לחודש וחצי הבחינה בשלט ״למכירה״ בדירת התובעים.
היא הגיעה לראות את הדירה בתוך 40 דקות והחליטה שהיא מתאימה לה. היא ביקשה לתת אלף דולר כדי שימתינו לה עד שתחזור אך התובעים התנגדו בטענה שכבר קנו דירה והם מחויבים להעביר כספים לקבלן ושכנעו אותה לחתום על זיכרון דברים.
הנתבעת התייעצה עם עורך דין וחתמה על המסמך. אך לדבריה, לאחר שנסעה נודע לה שהמוכרים מתכננים להוריד את המנורות ומאווררי התקרה. היא חששה שהם יותירו לה ״דירה ריקה״ בה אין אפילו מטבח והודיעה כי אינה מתכוונת לחתום על ההסכם.
לשיטתה, התובעים רק הרוויחו מביטול העסקה איתה שכן הם מכרו את הדירה לאחר מכן במחיר כמעט זהה והרוויחו את דמי התיווך בסך 40,000 שקל.
היא הוסיפה שזיכרון הדברים אינו מחייב שכן הוא נחתם תחת לחץ שהופעל עליה ומדובר ב״הבעת רצון ראשונית״. היא ציינה שבסופו של דבר לא הושגו הסכמות לגבי עניינים מהותיים כך שלא נכרת הסכם.
אי נוחות
השופט אבי סתיו מבית משפט השלום בראשון לציון קיבל את התביעה. הוא הבהיר שכדי לבחון אם נכרת חוזה מחייב יש לבדוק אם התקיימו מבחן גמירות הדעת ומבחן המסוימות.
הוא קבע ששני המבחנים מתקיימים במקרה זה. על גמירות הדעת למד השופט משלל אינדיקציות חזקות ובין היתר מנוסחו המשפטי של המסמך ומכך שהצדדים חתמו עליו וקבעו בו פיצוי מוסכם. עוד ציין השופט שמנוסח המסמך עולה שזיכרון הדברים אינו כפוף לחתימת הסכם עתידי ומדובר הסכם עצמאי.
ביחס למסוימות ציין השופט שהמסמך כולל את מרבית הפרטים החיוניים לעסקה. בהקשר זה הוא הבהיר שאמנם הצדדים לא קבעו את מועדי התשלום אך הדבר אינו שולל את תוקפו של המסמך.
״אין לכחד כי העובדה שהנתבעת תיאלץ לשלם פיצוי מוסכם בשיעור הנחזה להיות גבוה מהנזק שנגרם בפועל, ככל שנגרם, מעוררת אי נוחות״, כתב השופט. זאת במיוחד כשמדובר באישה מבוגרת שנסוגה מהעסקה מחששות אותנטיים שהטרידו אותה, אף שהיו חסרי יסוד.
הוא ציין שהציע במהלך הדיון פשרות בסכומים נמוכים אך בעוד התובעים הסכימו הנתבעת סירבה.
לפיכך חייב השופט את הנתבעת בסך של 205,000 שקל.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ התובעים: עו"ד משה דואק
- ב״כ הנתבעת: עו"ד אבי אוחנה
עו״ד רונן ליבוביץ
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.