אחד הרצים במרתון תל אביב 2011, התמוטט במהלך המרוץ ונפטר לאחר מכן בביה"ח. משפחתו תבעה את מארגני המרוץ על רשלנות, וזכתה: ביהמ"ש פסק להם פיצוי של 890 אלף שקלים.
כשעתיים לאחר שהחל מקצה חצי-המרתון באירועי מרתון תל אביב של שנת 2011, קרס אחד המשתתפים, יליד 1968. הוא הובהל לביה"ח, אך למרבה הצער הוא נפטר כעבור שלושה ימים מהתייבשות ומכת חום.
אלמנתו וילדיו של המנוח תבעו את עיריית תל אביב ואת חברת ההפקות "כפיים" והמבטחת שלה – "הראל" בבימ"ש השלום בתל אביב, בטענה שהתרשלותם היא שהביאה למות יקירם. לדבריהם, המארגנים השתהו בטיפול במנוח ובנוסף לא היו אמצעי קירור נאותים בשטח המרוץ ובדרך לביה"ח, מה שיכול היה להציל את חייו.
התובעים טענו כי מארגני המרוץ לא דרשו הצגת אישור רפואי כתנאי להשתתפות במרוץ והסתפקו בהצהרה אינטרנטית שלא נבדקה אמיתותה. בכך, הם טענו, הפרו המארגנים את חובת הזהירות כלפי המשתתפים. לטענתם, מדובר בדרישת חובה בחדרי הכושר, ויש להטמיעה גם במרוצים כאלו, כמו שנהוג גם במרוצי ערים אחרים ברחבי העולם, כמו ברלין ופריז.
הנתבעות טענו, שזמן הטיפול במנוח מרגע שהתמוטט היה סביר, ועל כן לא נפל כל פגם בהליך פינויו. לטענתן, דרישת אישור רפואי אינה מקובלת באף מדינה ומכאן שאינה נחוצה. עוד לדבריהן, הוכח שהמנוח רץ בעבר מרחק דומה בחדר כושר ולא סבל מבעיות רפואיות משמעותיות, ולכן ממילא סביר להניח שהרופא היה מנפיק לו אישור רפואי לו רק היה מבקש.
בנוסף נטען, כי יש לייחס למנוח אשם תורם, משום שבהצהרתו שיקר וטען שיש בידיו אישור רפואי וגם משום שהמשיך בריצה אף שחש בתסמיני מאמץ-יתר והתייבשות.
הצהרה אינטרנטית אינה מספיקה
השופט מנחם (מריו) קליין קבע, שעל הנתבעות חלה החובה לוודא ולפקח שכל אחד ממשתתפי המרוץ המציא אישור רפואי. לדבריו, ההסתפקות בהצהרה האינטרנטית המעוגנת בלחיצת הכפתור "אני מסכים" אינה מספיקה כדי להביא למודעות המשתתפים במרוץ את החשיבות לוודא שמצבם הבריאותי מאפשר להם להשתתף במרוץ וההשלכות האפשריות אם אינם בכושר המתאים.
במענה לטענת הנתבעות קבע השופט, כי דרישת "המארגן הסביר" אינה נבחנת ביחס למתחרים ברחבי העולם, ומנהגם אינו חזות הכל. במקרה זה, קבע השופט, שהנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי המנוח גם בכך שלא דרשו אישור רפואי וגם בכל הנוגע לטיפול שהוענק לו לאחר ההתמוטטות, ולו לנוכח העובדה שלאורך המסלול ובניידת הטיפול לא נמצאו אמצעי קירור נאותים.
לעניין חלוקת האחריות, קבע השופט, כי העירייה תישא ב-30% מהאחריות, וביתר יישאו כפיים והמבטחת. עם זאת, הטיל השופט גם על המנוח אשם תורם בשיעור 30%, שכן בהיותו איש מבוגר, היה עליו להבין את משמעות השקר על קיומו של אישור רפואי ולא להתעלם מהתסמינים המאפיינים מכת חום, כמו עלייה בחום הגוף, תחושת סחרור ועוד.
לאחר ששקלל את נזקי המנוח ובני משפחתו, ובהפחתת האשם התורם פסק להם השופט פיצוי כולל של 890 אלף שקל, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6% מהסכום.
* עוה"ד ד"ר ערן אגו והילה בועז-גבאי עוסקים בדיני נזיקין.
**הכותבים לא ייצגו בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.