הצדדים נחלקו אם מדובר בלירה או בשקל. מכל מקום, טענת האישה כי בעלה אחראי לגירושים בשל אלימות ומאחר שהקים בניגוד לרצונה עסק כושל שהמיט עליהם אסון כלכלי - נדחתה
בית הדין הרבני הגדול פטר לאחרונה גבר מתשלום כתובת אשתו בת מיליוני השקלים, בנימוק שלא הוכחה אלימות פיזית מצדו אשר תצדיק לחייבו בכתובה במעמד הגירושים. בכך למעשה אישרו הדיינים עידו שחר וציון לוז-אילוז את פסיקת בית הדין האזורי אשר פטרה את האיש מתשלום. הדיין צבי בן-יעקב, בדעת מיעוט, סבר שעל רקע אלימות מילולית והתנהלות כלכלית כושלת מצד הבעל מוצדק לחייבו לפחות בחלק מהכתובה – 408 אלף שקל.
הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1981 והביאו לעולם ארבעה ילדים. במעמד החתונה חתם הבעל על כתובה בסך 7 מיליון, ולימים תתעורר בין הצדדים מחלוקת לגבי סוג המטבע - האם מדובר בלירה או בשקל - ומה ערכה של הכתובה היום.
בשלב מסוים הבעל נחשד שהרים יד על אשתו, אך בדצמבר 2018 זיכה אותו בית משפט השלום בירושלים מחמת הספק. בנוסף, הוא פעל מאחורי גבה של אשתו כשלקח משכנתה מהבנק ואף משכן את דירת הוריו ואחותו על-מנת "להגשים את החלום שלו" – הקמת אולם שמחות.
העסק ירד לטמיון ועמו נישואי הצדדים, אשר באו לקצם בינואר 2021 כעבור שלושים שנות נישואים. כחלק מהליכי הגירושים תבעה האישה בבית הדין האזורי את כתובתה הגרנדיוזית בטענה שבעלה אחראי על פירוק משפחתם ולכן מחויב בכתובה, אלא שתביעתה נדחתה מאחר ולא הוכחה אלימות מצדו. בית הדין הוסיף שממילא ערך הכתובה נקוב בלירות, כך שערכה הריאלי כיום הוא 700 שקל בלבד ומדובר בזוטות.
האישה ערערה על החלטת האזורי לבית הדין הגדול. לטענתה, סגירת התיק הפלילי נגד בעלה הייתה מחמת הספק בלבד, ולא מאחר שתלונתה שקרית. לדבריה, אילו בית הדין האזורי היה נותן לה הזדמנות להוכיח את אלימות בעלה היא הייתה מצליחה לעשות זאת, ומביאה לשינוי פסק הדין.
הבעל, לעומתה, גרס שפטירתו מכתובה מוצדקת ואין להתערב בה.
"אנו נטען עבורה?!"
הרב בן-יעקב, בדעת מיעוט שלא התקבלה, קבע שהבעל אשם בגירושים ומשכך הוא צריך לפרוע לפחות חלק מהכתובה. לשיטתו, בית הדין האזורי שגה בקביעת ערכה הריאלי של הכתובה – שעומד על 1,226,172 שקל ולא 700.
לגופו של העניין נימק הדיין שמקור אשמתו של הבעל נעוץ בשני מוקדים: התנהלותו העסקית הכושלת אשר המיטה על הצדדים אסון כלכלי; והודאת הבעל בכך שהטיח אלימות מילולית כלפי אשתו, הגם שלא מדובר באלימות פיזית. בנסיבות אלה הוא סבר שיש לחייב את הבעל בשליש מערך הכתובה הריאלי כיום, כלומר 408,724 שקל.
לעומתו קבעו דייני הרוב, עידו שחר וציון לוז-אילוז, שאין לזקוף לחובת הבעל את סוגיות הקמת העסק והאלימות המילולית מאחר שהן לא הועלו בטיעוני האישה. "בכתב התביעה לגירושין", כתבו, היא טוענת "רק לאלימות, וגם בכתב הערעור היא טוענת להעדר האפשרות להוכיח את אלימותו – ואם היא לא טענה שזו (=הקמת העסק הכושל) עילת הגירושין שלה כיצד נטען אנו עבורה?!".
בתוך כך קבעו הדיינים שקיימת אפשרות לא מבוטלת ששני הצדדים נהגו להטיח קללות זה בזה אגב ויכוח, ולא הוכח שהבעל הוא מקור הנאצות.
לפיכך נקבע שאין מקום להתערבות בקביעת בית הדין האזורי אשר פטרה לחלוטין את הבעל מכתובה.
- ב"כ האישה: עו"ד זיוה ארנסטי, טו"ר יצחק בן ציון מולה ועו"ד צבי גלר
- ב"כ הבעל: עו"ד ירון רבינוביץ ועו"ד אפרת ראובני
עו"ד ויקטוריה פוגל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.