רקע
תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תיקן את סעיף 8 שבו באופן המאפשר את יישומו במסגרת איזון משאבים גם אם לא פקעו נישואי בני הזוג. עובר לתיקון היה קושי לעשות בו שימוש, בשל כך שעל פי לשונו של סעיף החוק דאז, ניתן היה ליישמו רק לאחר פקיעת הנישואין. משהוסרה מגבלה זו, פסיקת בתי המשפט אשר עושה שימוש בסעיף 8(2) הולכת ומתרבה. עניינה של רשימה זו בשימוש שניתן לעשות בכלי זה, וכן בשימוש הנעשה בפועל על ידי בתי המשפט, לפני ואחרי התיקון לחוק.
וכך קובע סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג:
"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;
תיקון מ(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
תיקון (3)לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;
(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."מיום 12.11.2008
הקריטריונים להחלת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג
הוראת סעיף 8 (2)
הקריטריונים שקובע סעיף 8 לצורך החלתו הינם עקרונות כלליים של צדק. עם זאת, בסעיף 8 (2) מונחה בית המשפט לקחת בחשבון את הפער בכושר ההשתכרות שבין בני הזוג וכן להתחשב בנכסים עתידים.
"סעיף 8 לחוק מכניס מימד של גמישות בהסדר איזון המשאבים האחיד של חלוקה שווה, מחצית-מחצית בכך שהוא מקנה לבית המשפט שיקול דעת לחלוקה לפי יחס אחר. סעיף 8 אינו מפרט מהו קנה המידה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט ולאופן הפעלת שיקול הדעת, למעט הקריטריון בדבר קיומן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" (כב' השופטת גאולה לוין בתמ"ש 1066/06 (ב"ש) נ.ש. נ' ל.ש.)
הפער בכושר ההשתכרות
אחד הקריטריונים להחלתו של סעיף 8(2) הינו הפער בכושר ההשתכרות של בני הזוג בעת הגירושין. לבית המשפט ניתנה הסמכות לחרוג מהחלוקה של מחצה על מחצה בנכסי בני הזוג, בין היתר לאור קיומו של פער בכושר ההשתכרות שנוצר בין בני הזוג. למעשה, החל בית המשפט העליון ביישום החלוקה על פי כללי הצדק החלוקתי עוד טרם התיקון. בבע"מ 4623/04 נקבע שאין לקפח את בן הזוג ה'ביתי' שכושר השתכרותו לא התפתח במהלך הנישואים. מובן שהשימוש בעקרון הצדק החלוקתי כוונה למקרים שבהם נוצר פער ממשי בכושר ההשתכרות, כאשר ניתן אף לייחס פער זה לחלוקת תפקידים לא שוויונית במהלך הנישואים. (ראה לעניין זה מאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון בעמוד 298 ).
בבע"מ 4623/04 פסק בית המשפט העליון, כי הבעל ישלם לאישה סכום חד פעמי לאישה מתוך נכסי בני הזוג, בשל הפער שנוצר בכושר ההשתכרות בעת הגירושין.
נכסים עתידיים
סעיף 8(2) נוקט בלשון "בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
למה התכוון המחוקק במונח נכסים עתידיים? בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב-
"מוצע להבהיר כי בקביעת היחס האמור תתחשב הערכאה המוסמכת גם בנכסים העתידים של כל אחד מבני הזוג (כגון מוניטין, תארים מקצועיים, ניסיון מקצועי, וקביעות בעבודה) ובכושר ההשתכרות של כל אחד מהם."
מדברים אלה עולה, כי המחוקק התכוון במונח "נכסים עתידיים" לנכסים מסוג של כושר השתכרות ודומיהם.
אשמה כלכלית
"בהתחשב ב'דומיננטיות של הגישה הנורמטיבית הממוקדת במאמץ המשותף של הצדדים [שעמדה] בעיצובו המקורי של חוק יחסי ממון' (פרופ' ש. ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", חוקים א' 2009, 7 – 97, בעמ' 12), ובהתחשב בהקשר שבו ניתן לבית המשפט שיקול דעת זה, ניתן להסיק כי על בית המשפט לשאוף לעשיית צדק כלכלי בחלוקת משאבי הזוג, וכי בתיקון לחוק העניק המחוקק לבית המשפט הסמכות האקוויטבילית לסטות מחלוקה שווה כשנסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי לא יהיה זה צודק מבחינה כלכלית לבצע את איזון המשאבים שווה בשווה". (ראה תמ"ש (ים) 20964/02 פלונית נ' אלמוני).
בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת גאולה לוין לאחר התיקון לחוק (תמ"ש 1066/09 נ.ש נ' ש.ל), עתר הבעל להצהיר, כי הוא זכאי למחצית הזכויות שנצברו על שם האישה במהלך הנישואין. דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-19 שנה והורים לילדים. האישה עסקה בהוראה בעוד הבעל עסק בעבודות שונות במשך השנים הן כשכיר והן כעצמאי, ובמשך תקופות אף היה מובטל. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע, כי הוכח כי הבעל לא תרם תרומה משמעותית לכלכלת המשפחה ואף הוכח, כי הבעל לא תרם תרומה ממשית בתוך הבית פנימה כ"עקר בית" או כהורה לילדים, מה שהביא לפסיקת מזונות נמוכים לחובתו.
נפסק, כי האישה הוכיחה, כי הנטל הכלכלי והמשפחתי הן בספירה החיצונית והן בספירה הביתית היה מוטל עליה במהלך החיים המשותפים, וכי תרומתו של הבעל היתה מזערית. כך למשל, הנתבע הודה, כי אינו יציב תעסוקתית ואין לו הכנסות של ממש ומרבית שנות הנישואין עבד בעבודות מזדמנות, כל זאת למרות שהיה בריא, ואף הצהיר כי אובחן כבעל הפרעות הסתגלות, משתמש באלכוהול והינו בעל בעיות חברתיות קשות.
בנסיבות אלה, קבעה כבוד השופטת גאולה לוין כי:
"נסתרה ההנחה לפיה שני בני הזוג תרמו את מלוא מרצם ואונם לרווחת המשפחה (...). מצטיירת תמונה של חיי נישואין שבהם מירב הנטל לכלכלת הבית ותחזוקתו נפל על כתפי הנתבעת(...). התרשמתי כי התובע גם לא תרם תרומה משמעותית לטיפוח הבית וטיפול בילדים. הנתבעת היא זו שנשאה בעול מטלות הבית, לצד עבודתה בחינוך לצורך פרנסת המשפחה. נסיבות מיוחדות אלה מצדיקות, לטעמי, כי הנכסים לא יאוזנו באופן שווה".
ובהמשך:
"אמת המידה המרכזית שהוצעה להפעלת שיקול הדעת היא זו הנוגעת למאמץ משותף ולמילוי חובותיהם של בני הזוג במסגרת הנישואין ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען המשפחה (ראו, אריאל רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג 354 ו- 357 (תשמ"ב; להלן – "רוזן צבי"). (ראה תמ"ש (ב"ש) 1066/06 נ.ש. נ' ש.ל)
פסק דין נוסף שניתן לאחר התיקון לחוק בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים דן במקרה במסגרתו ביקשה אישה לקבוע, כי אין לבעלה לשעבר זכויות כלשהן בנכסים ובזכויות שצברה במשך 22 שנות הנישואין. האישה טענה שמשך כל שנות נישואיהם של בני הזוג, לא תרם הבעל תרומה משמעותית כלשהי לכלכלת התא המשפחתי ולניהולו השוטף, לא התמיד בעבודה סדירה, ומשך תקופות ארוכות אף לא עבד כלל, וזאת מתוך התעקשות עקרונית שלא לקבל עבודה ש"מתחת" לרמתו ככלכלן בכיר. כמו כן, לטענת האישה, לא תרם הבעל גם בעזרה בבית ולא הושיט עזרה של ממש בגידול הילדים , והעדיף להשחית את זמנו לריק, בו בעת שהאשה השקיעה את מלוא מרצה וזמנה בעבודתה בבנק ישראל במשרה מלאה. האישה הודתה, כי הבעל ניהל את חשבון הבנק של בני הזוג, ביצע תיקונים בבית, ואף עסק בפיקוח וביצוע של עבודות הקשורות להשלמת הבניה של דירה חדשה שרכשו, אך טענה כי מדובר בתרומה שולית ולא משמעותית, שאין לה ערך בהתחשב בהיקף הרכוש והזכויות שצברה באותה תקופה.
הבעל טען, כי היה מובטל רק במשך תקופה של שליש מתקופת הנישואין וכי בתקופת האבטלה שולמו לו דמי אבטלה. כן טען, כי בעת בניית דירת בני הזוג פעל בכל הקשור לפיקוח וביצוע הבניה, כולל רכישת חומרים וביצוע עצמאי של עבודות רבות, ומאמציו אלה הביאו חסכון ניכר לזוג, אשר אף הוא זכאי להיחשב כתרומה כלכלית מצידו לכלכלת התא המשפחתי. כבוד השופט בן ציון גרינברגר, אשר נדרש להכריע בתיק זה, הביע דעתו באשר לקריטריונים שיש לקחת בחשבון בעת שימוש בכלי האקויטבילי של סעיף 8(2) לחוק:
"החוק כולו מבוסס על ההנחה של "המאמץ המשותף", קרי, שמגיע לכל בן זוג מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל בן זוג תורם את חלקו ואמור לעמוד בציפיות כלליות הנוצרות מעצם הנישואין, שכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים, ובמיוחד בתחום הכלכלי; בין אם ישירות, בהכנסות שמרוויח מעבודתו, ובין אם בעקיפין, ביצירת סביבה תומכת בבית, בטיפולו ובטיפוחו, בטיפול ילדים, וכדומה. שונה המצב כשבן זוג אחד אינו תורם לתא המשפחתי ואינו עומד בציפיות האמורות, תוך שמאמץ לעצמו גישה של התנערות מאחריותו לתרום ממאמציו לכלכלת המשפחה. במקרה כזה, הרציו שעליו בנוי החוק אינו מתקיים, ומסיבה זו העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לסטות מחלוקה שוויונית במקרים בהם אכן קיימות נסיבות כאלה".
בתיק זה פסק בית המשפט לענייני משפחה כי הבעל יהיה זכאי ל25% מהנכסים שנצברו לאישה. (ראה תמ"ש (ים) 20964/02 פלונית נ' אלמוני)
העדר תרומה בספירה הביתית
בתמ"ש (ים) 20964/02 זה, הביא בית המשפט לענייני משפחה בחשבון את טענת האישה לחוסר תרומתו של הבעל בספירה הביתית כאחד השיקולים לשימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ולפסיקת חלוקה לא שווה לחובת האב. במקרה זה העיד בנם של הצדדים, כי תרומתו של אביו לטיפוח וגידול הילדים היתה מצומצמת ביותר, ובאה לידי ביטוי בעיקר בתיקונים בבית ובהסעות של הילדים לבית הספר, לחוגים, לרופא וכדומה, מאידך גיסא, היתה זו האם, והאם בלבד, אשר התייצבה לאסיפות הורים, בישלה, עשתה שיעורי בית עם הילדים, וערכה קניות.
בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי עדותו של הבן הייתה מהימנה עליו וכי על סמך עדותו של הבן וההתרשמות הכללית מדבריו נראה, כי תרומת האב בתוך הבית פנימה היתה יחסית מינורית.
הברחת רכוש
בתמ"ש (ים) 26473/97 א' נ' י', אשר ניתן לפני התיקון לחוק, דובר בנישואים ארוכים ובבני זוג הורים ל 4 ילדים. האישה טענה לחלוקת רכוש לא שוויונית בגין הברחת נכסים ע"י הבעל. בית המשפט לענייני משפחה עשה שימוש משולב בסעיפים 4,7, ו - 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג בקובעו, כי אכן הוכח בפניו שהוברח רכוש על ידי הבעל. במקרה זה, הבעל התחמק מהבאת ראיות ולכן לא נתן היה להוכיח את היקף הרכוש שהוברח הגם שהוכח באופן ברור כי רכוש אכן הוברח. בנסיבות אלה קבעה כבוד השופטת נילי מימון, כי יש מקום לפעול על פי הסמכות הנתונה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, וכי נסיבות אלה מהוות נימוק מיוחד להפעלת הסמכות האמורה. וכך קבע בית המשפט:
"משלא ידוע הרכוש שהוברח אולם ידוע שהוברח ומשאין הנתבע מגלה קלפיו, אינו מפרט מהו הרכוש שהוברח יפעיל בית המשפט שיקול דעתו בקביעת האיזון הראוי ברכוש כל אחד מהצדדים".
במקרה זה הורה בית המשפט כי זכויותיה של האישה מעבודתה, לרבות זכויות פנסיה, קופות גמל, קופות השתלמות וכיוצ"ב יישארו לה ובבעלותה ולא ייכללו בנכסי האיזון.
בגידה
האם התנהגות של אחד מבני הזוג שאינה התנהגות בעלת אופי כלכלי יכולה לעלות כדי "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בני זוג המאפשרות לשלול מאותו בן הזוג זכות כספית הקבועה בחוק?
בבסיס בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, עמדה השאלה- האם בגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין היא בבחינת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק יחסי ממון?
בית הדין הרבני הגדול קבע, כי בגידה עולה כדי נסיבות מיוחדות לעניין סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון והבהיר כי לא מדובר בענישה דתית בגין האשמה של פירוק הנישואין גרידא אלא:
"משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פרוק נישואין ע"י בגידה, כלומר הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר: להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו. מה שאין כן בנישואין שלא צלחו ששם שני הצדדים יש להם חלק בפרוק הנישואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש. האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד ב'מכה אחת' מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו בין אם הן מזכויות שנצברו לפני הבגידה או אחריה".
לכשהגיע התיק לבג"ץ דחתה כבוד השופטת מרים נאור את טענות הבעל, בין היתר בהסתמכה על שורת הלכות שניתנו על ידי בית המשפט העליון ובהן-ע"א 264/77 דרור נ' דרור, וכן על ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, ובג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים. כן הוסיף בית המשפט-
"הצורך "לבנות בית אחר" אינו ייחודי רק לבני זוג שנישואיהם פורקו בשל בגידה. וכי קבלת נימוק זה תוביל בסופו של יום, למצב בו, בניגוד להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון ייענש בן הזוג שבגד למפרע על ידי נטילת זכויותיו ברכוש המשותף".
עם זאת הוסיפה כבוד השופטת נאור, כי הבעל כלל לא טען בבית הדין הרבני האיזורי וממילא אף לא הוכיח, כי בגידתה של האישה הטילה עליו בפתאומיות אחריות כלכלית בשל פירוק הנישואין.
האם נתן להסיק מאמירה זו על השארת השאלה בצריך עיון?
בבג"ץ 1135/02 וזגיאל נגד בית הדין הרבני הגדול שניתן לפני תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון דובר בבני-הזוג שנישאו כדמו"י ב 30.6.74-. בשנת 1999 נחשדה העותרת בפלילים בגין עבירות שונות. הבעל הגיש תביעת גירושין לביה"ד האזורי, במסגרתה ביקש כי העותרת תחוייב בגט, שכן לטענתו היא בוגדת בו. הבעל הצליח להוכיח את הבגידה באמצעות דברים שאמרה האישה בחקירתה הפלילית לחוקרת במשטרה. הבעל ביקש שייקבע כי לו הבעלות הבלעדית בדירת המגורים של בני-הזוג שנרכשה לאחר נישואי הצדדים ונרשמה על שמו בלבד, ובית הדין נענה לבקשתו.
בג"צ קיבל את העתירה וציין, כי נוכח טענותיה של האישה כי היא חיה בדירה במשך 25 שנים, גידלה בה את ילדיהם המשותפים של בני הזוג ותרמה תרומה כספית לתשלום המשכנתא ולשיפוץ הדירה במהלך החיים המשותפים, הרי ש- "..לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף".
בעניין זיסרמן נישאו בני הזוג ב 1950. בשנת 1972 קיבלה המערערת מהוריה במתנה דירה שנרשמה על שמה. בשנת 1976 נתנה המערערת למשיב מחצית הדירה במתנה, ורשמה את שמו בלשכת רישום המקרקעין, כבעלים של אותה מחצית. בחלוף מספר שנים, גילתה כי בעלה מקיים קשרים עם אישה אחרת, ובשנת 1986 אף עבר להתגורר עם אותה אישה. הבעל הגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה וניתן פסק דין לבקשתו, ועל כך הוגש ערעור.
בערעור נקבע כי "לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין, אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף" ...ובהמשך הוסף כי "דברים אלה נכונים, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח חזקת השיתוף ובין אם בעקבות מתנה, כבמקרה דנן".
בע"א 264/77 דרור נ' דרור, בית המשפט הצהיר על שיתוף שווה בין בעלי-הדין בנכסים שנרכשו. הבעל, המערער, כפר בזכות המשיבה לשיתוף בנכסים, וטענותיו נדחו. לדברי הבעל, הלכו חיי המשפחה ונתערערו מחמת התנהגות האישה אשר החלה מתרועעת עם גברים אחרים ומזניחה עקב כך את תפקידיה כרעיה וכאם. נקבע, כי הוכח שהמשיבה טיפלה במשך הבית וגידלה את שתי הבנות ובכך רואים תרומה מצדה, בצד עבודת הבעל. בתקופות מסויימות גם הרוויחה מטיפול בילדים בתוך ביתה ומעבודות-חוץ, והשתמשה בהכנסותיה אלה לצרכי המשפחה. לעניין הבגידה קבעה כבוד השופטת בן פורת:
"אם כוונתו היא שבן-זוג בלתי-נאמן מקפח עקב כך, כשיקול בלעדי, את זכותו בנכסים, הרי אין לטענה מעין זו על מה שתסמוך. נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף. כלל מפורש ברוח זו מצינו בארצות-הברית: 75 42 Corpus Juris Secundum".
לעומתה, ביקש כבוד השופט לנדוי להשאיר בצריך עיון את השאלה אם בגידתו של אחד מבני-הזוג ללא ידיעת בן-זוגו או בת-זוגו עלולה להביא בדיעבד לשלילת זכותו של הבוגד ברכוש המשותף.
"השאלה אינה נראית לי קלה ולא קיבלנו טיעון מלא עליה. בנסיבות הענין דנן אין היא מתעוררת, כי מכל מקום מגלות העובדות שנקבעו בבית-המשפט המחוזי, שאם אמנם בגדה המשיבה במערער, הרי הוא חזר והשלים עמה, אחרי שנודע לו על בגידתה.", כתב השופט.
עמדתו של כבוד השופט בן ציון גרינברגר, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה בכל הנוגע לשימוש בסעיף 8(2) בשל התנהגויות שאינן בעלות אשם כלכלי התבטאה בתמ"ש (ים) 20964/02 פלוני נ' אלמוני:
"למעט מקרים קיצוניים במיוחד, כגון אלימות או התעללות נמשכת וכדומה, אין לשיקולים כאלה כל אחיזה בלקסיקון של חוק יחסי ממון, והזכות לחלוקה שווה של מסת האיזון אינה מושפעת לרעה מהתנהגותו של צד זה או אחר גם אם ניתן היה לקבוע כי התנהגות זו (בגידה , למשל) היא הגורם הישיר לפירוד ולגירושים (רעיון ה– "no–fault")".
אלימות
בתמ"ש 26473/97, אשר נתן לפני התיקון לחוק, השאירה כבוד השופטת נילי מימון בצריך עיון את השאלה האם אלימות פיזית ונפשית יש בה כדי להשליך על יחסיהם הכלכליים והרכושיים של בני זוג ולקבוע עקב התנהגות זו חלוקה לא שוויונית של נכסי הצדדים.
"בארה"ב יש קולות הקוראים לכך כי בעת חלוקת הרכוש שבין בני זוג לעת גירושין ניתן יהיה לפצות אישה (בן זוג) שהיתה נתונה לאלימות נפשית מצד בן זוגה ולקבוע כי בן הזוג הנפגע יקבל חלק גדול יותר ברכוש, או תשלומים חודשיים לאחר הגירושין כדוגמת מזונות לאחר הגירושין. אכן, בארצות הברית קיימת שיטת משפט שונה, שם משך שנים רבות היה אלמנט של "אשם בגירושין" ועל בן הזוג האשם הוטל לפצות את האישה בסכומי כסף או ע"י קביעת מזונות לאחר הגירושין. אכן במרבית המדינות בארצות הברית שונה הדין והיום רק במיעוטן קיים עוד משטר "אשם בגירושין".עם זאת, קיימת נטיה המובעת על ידי מספר מלומדים כאמור, לחיוב בן זוג אלים נפשית כנגד בת זוגו לפצותה אף כי בדין ודברים בין המחייבים זאת ובין השוללים, מועלה החשש שבדרך זו יחזור משטר "האשם בגירושין" אותו ניסו למגר" ובהמשך נכתב "אף המציעים לילך בדרך זו גורסים כי ניתן יהיה לפעול על פיה רק במקרים נדירים זועקים, בהם יש פגיעה חמורה מאוד, ונזק נפשי ניכר ומוכח".
במקרה דנן קבע בית המשפט, כי אכן עלה כי היו מקרים בהם התנהג הנתבע באלימות כלפי התובעת, אולם לא הוכחה חומרתם או עקביותם ברציפות לאורך כל שנות הנישואין, כמו גם לא ניתנה הוכחה ממשית לנזק נפשי. בנסיבות אלה, נוכח העדר הוכחות מוצקות בדבר חומרת המעשים או קיום נזק ממשי חמור הושארה השאלה בצריך עיון. יצויין, כי במקרה זה קבע בית המשפט כי האישה לא תחלוק בזכויותיה הסוציאליות עם הבעל בשל נימוקים אחרים שהוכחו בפניה ועניינם הברחת רכוש מצד הבעל. (ראה לעיל בפסקה הדנה בהברחת רכוש).
בעניין אחר נקבע בהערת אגב על ידי כבוד השופט דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים כי "במקרים המתאימים, כאשר מוכחת אלימות פיזית ונפשית, ובמיוחד כאשר אינה חד פעמית אלא נמשכת, ניתן לעשות שימוש מושכל בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שייתן ביטוי לכך שמדובר באישה מוכה, והצדק מחייב כי במסגרת החלוקה של כלל הנכסים, החלק שינתן לה - יהיה גבוה יותר, בין אם מדובר בחלק יחסי גדול יותר ובין אם מדובר בחלוקת נכסים אחרת". עם זאת במקרה דנן לא החיל בית המשפט את סעיף החוק. (ראה עמ"ש (ים) 638/04 פסקה 37 לפסק הדין).
נסיבות שונות נוספות העשויות להשפיע על חלוקה לא שווה
נסיבות נוספות שנלקחו בחשבון בפסיקה היו:
- על מי הוטלה האחריות ההורית לאחר הגירושין.
- גובה המזונות שנפסקו.
- אי עמידה בתשלום המזונות שנפסקו.
- סירוב למתן גט.
לעניין זה נקבע תמ"ש (ב"ש) 1066/06 -
"בעת הפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 8 יש להביא בחשבון גם את המערכת הכוללת של ההסדרים בין בני הזוג, גם לאחר הגירושין, ובכלל זה חלוקת האחריות ההורית ביניהם לאחר הגירושין מבחינת משמורת קטינים ומזונות".
כך למשל, העובדה כי במקרה זה האם הנה ההורה המשמורן וכי המזונות נפסקו על הצד הנמוך היוו שיקול נוסף להחלת סעיף 8 2) לחוק. כמו כן, התייחס בית המשפט לעובדה שהאישה נאלצה להסכים להוריד את מזונות הקטינים כתנאי לקבל הגט.
"אכן, שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 8 צריך שישמש גם כמנגנון מתקן המתקן עיוותים שנוצרים מפערי כוחות בין הצדדים סביב הליך הגט (השוו, אריאל רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול 379 (1990)." (ראה תמ"ש (ב"ש) 1066/06)
ביהמ"ש אף הביא בחשבון את טענת האישה כי הבעל נהג להתחמק מתשלום דמי המזונות, והאישה הנתבעת נאלצה לגבותם בהליכי הוצאה לפועל, ושלל במקרה זה לחלוטין את חלקו של הבעל בזכויות הסוציאליות שצברה האישה במהלך הנישואין.
"סעיף 8 (2) מעניק סמכות כללית לבית המשפט לחרוג מהחלוקה השוויונית מטעמים שונים. סמכות זו מאפשרת לבתי המשפט להביא בחשבון צרכים ייחודיים של בני הזוג בעקבות הגירושים, שיקולים סוציאליים העוסקים בהגנה על צדדים חלשים בחברה ואפילו שיקולים רחבים יותר של צדק חלוקתי בין גברים לנשים בישראל שלא הוכללו במודלים הקניינים שבהם עסקתי". (מתוך: מאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ לעיל בעמוד 300).
סעיף 8 לחוק יחסי ממון והלכת השיתוף
נשאלת השאלה האם העקרונות של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון יחולו גם על בני זוג שחזקת השיתוף חלה עליהם. מחד, ברור שהסעיף אינו חל על מי שנישא לפני תחולתו של חוק יחסי, מאידך, בתי המשפט החילו את סעיף 8 גם על מקרים שנדונו לפי הלכת השיתוף מכוח היקש.
בעמ"ש (ח"י) 363/06 פלונית נ' פלוני החיל כבוד השופט עמית את העקרונות של חוק יחסי ממון על בני זוג עליהם חל המשטר של הלכת השיתוף. במקרה זה, האישה יצאה לפנסיה מוקדמת באופן שחלוקת הזכויות הרכושיות של בני הזוג על פי חוות דעת אקטואר הביאה לתוצאה לפיה האישה נדרשה להעביר מחצית מהפנסיה שלה לבעל בעוד זה עבד והשתכר. תוצאת חלוקת הפנסיה של האישה הביאה לכך שהבעל זכה להכנסה חודשית של 16,000 ₪ לאחר הגירושין, בעוד האישה אשר הפנסיה שלה עמדה על 6,000 ₪ נטו, נותרה עם הכנסה של 3,000 ₪. על בסיס עקרונות של שוויון וצדק קבע בית המשפט, כי במקרה דנן אין לאזן את הפנסיות של בני הזוג וכל אחד יוותר עם הפנסיה אשר צבר לזכותו. וכדברי בית המשפט: "איני רואה מניעה מלהשתמש בכלי של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, על מנת להשיג תוצאה ראויה המתחשבת בנכסי עתיד ובשוויון ההזדמנויות לכל אחד מבני הזוג היוצא לדרכו החדשה לאחר הגירושין.".
בתמ"ש (י-ם) 43214-03-10 ט.א. נ' מ.א. דובר בבני זוג שלאחר 50 שנות נישואין, הגישו תביעות רכושיות הדדיות. האיש עתר לפירוק השיתוף בדירת המגורים ובזכויות הפנסיה להן זכאית האישה. עמדתה של האישה בתביעה הייתה, כי אכן יש לחלק את הזכויות שנצברו במהלך שנות הנישואין, אולם באופן לא שווה, וזאת לנוכח התנהלותו של האיש במהלך השנים וכן בעקבות העובדה שלא תרם לכלכלת המשפחה. הצדדים נישאו בשנת 1961, ולהם שלושה ילדים בגירים. האישה עבדה בתחילת הנישואין במשק בית, ובהמשך, הועסקה במשך כ-30 שנה כסייעת וכעובדת מטבח במעון. מאז צאתה לגמלאות קיבלה האישה גמלת פנסיה בסך של 3,000 ₪ לחודש, ובנוסף, קצבת זקנה מטעם המוסד לביטוח לאומי. האיש עבד במהלך השנים במספר מקומות עבודה כעובד זמני, למשך תקופה מסוימת היה בבעלותו מועדון הימורים, ובמהלך תקופות ארוכות לא עבד כלל. לנוכח מצב עובדתי זה, האיש לא צבר כלל זכויות פנסיה, והוא התקיים מקצבת זקנה מטעם המוסד לביטוח לאומי. במשך כל תקופת הנישואים התנהלו הצדדים באמצעות חשבונות בנק נפרדים, כאשר משכורתה של האישה הופקדה לחשבונה והחזר חוב המשכנתא שרבץ על הדירה שולם מחשבונה. הסכומים המזדמנים שבהם השתכר האיש שימשו אותו להוצאותיו הפרטיות. במהלך הדיונים בבית המשפט האישה תיארה יחסים קשים של פחד ואלימות מצד האיש, וכן טענה שהאיש נהג להיעדר מהבית פעמים רבות. האיש התחמק מתשובה ברורה בנושא היעדרויותיו מהבית והאלימות שנטענה כלפיו. היחסים הכלכליים בין הצדדים היו נפרדים באופן חלקי- הצדדים החזיקו חשבונות בנק נפרדים וכל אחד כלכל את עצמו בנפרד. האישה היא זו שנשאה במירב החזר חוב המשכנתא שרבץ על הדירה, אף לגרסתו של האיש, וכן במרבית הוצאות הבית. עוד נטען על ידי האישה, כי האיש מעולם לא פרנס את בני המשפחה וכי כלל לא ידעה היכן הוא עובד. האיש אמנם טען, כי עבד ופרנס את משפחתו, אך מלבד תקופת עבודתו הקצרה בנמל תל אביב ובקרן הקיימת לישראל, וכן היותו בעלים של מועדון הימורים תקופה קצרה, התקשה להוכיח כי היו לו מקורות פרנסה. האיש הודה, כי בשנת 1979 זכה בפרס הגדול בלוטו, אך התחמק במהלך עדותו מלהסביר היכן הפקיד את הכסף ולמה הוא שימש, וכך גם לגבי כספי הירושה שקיבל מהוריו שלא שימשו את בני המשפחה.
ביהמ"ש פסק, כי התרשם כי האיש לא תרם כמעט במאומה לפרנסת המשפחה, כמו גם לטיפוח הבית וטיפול בילדים, כאשר במקביל, האישה היא זו שטיפלה וטיפחה את הילדים, לצד עבודה קשה מחוץ לבית לצורך פרנסת המשפחה. בנסיבות אלה, קבע כבוד השופט טפרברג, כי בהתאם לכללי הצדק והשוויון המהותי, התוצאה הצודקת תהיה חלוקה לא שווה של המשאבים בין הצדדים בשל היות מקרה זה חריג. תוצאת פסק הדין הייתה, שנכסי הפרישה של האישה, שנחסכו על ידה בד בבד עם התמיכה באיש, זכויות הפנסיה וכלל הזכויות הכספיות הרשומות על שמה, לא יחולקו, אלא יישארו בחזקת האישה.
הכללים ליישום סעיף 8 2) לחוק
השימוש במשורה
בתי המשפט קבעו לא אחת, כי יש לעשות שימוש בסעיף 8 (2) במשורה וזאת לאור חוסר האחידות המשפטית העלול להיווצר כתוצאה משימוש בסעיף זה, אשר מאפשר מרחב שיקול דעת נרחב לבית המשפט.
לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט דרורי בעניין עמ"ש 638/04 בסעיף 37 לפסק הדין:
"... מן הראוי שהשימוש בסעיף 8 2) לחוק יחסי ממון ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר. עצם יישומו של סעיף זה, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים. כמו כן, יש בו גם משום פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו (זכות, שכיום היא חוקתית, מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם"), ובית המשפט מכוח סעיף 8(2) הנ"ל, רוצה לקחת חלק מרכוש זה ולהעבירו לבן הזוג האחר. מבחינה מערכתית, יש להביא בחשבון שיקול נוסף: אם ירבו המקרים של הפעלת סעיף 8(2) הנ"ל, ייצור הדבר תיקווה בלב מידיינים פוטנציאלים בעתיד, כי גם בעניינם ייושמו הוראות סעיף זה, והתוצאה תהיה כי ירבו ההידיינויות ויתמעטו הפשרות, תופעה, שבסופו של חשבון, תפגע בכלל הציבור".
באשר לפגיעה בזכות הקניין הביע כבוד השופט בן ציון גרינברגר בתמ"ש (ים) 20964/02 כי:
"המחוקק הוא אשר העניק לבית המשפט את השסתום המיוחד של סעיף 8(2) כאמצעי לכך שיוכל להביא לידי ביטוי שיקולים של "אשמה כלכלית", ועל כן, אין בכך שזכויות קנייניות של הנתבע תיפגענה כדי להרתיע משימוש מושכל בסמכות האמורה, במצבים שבהם הנחת היסוד של החוק – קרי, תרומה משותפת לבניית התא הכלכלי של המשפחה – אינה מתקיימת, עקב העדר מעש משמעותי מצד בן זוג זה או אחר".
לסיכום
תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר ניתק את הצורך בפקיעת הנישואין לצורך ביצוע איזון המשאבים, מאפשר לבתי המשפט לעשות שימוש בכלי האקויטבילי של סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ביתר קלות מבעבר.
כלי זה של צדק חלוקתי הוחל על ידי בתי המשפט על בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון ובדרך היקש גם על בני זוג שהחוק אינו חל עליהם.
הבסיס לחוק יחסי ממון בכל הנוגע לשיתוף בנכסים הינו של חלוקת העוגה המשפחתית בין בני הזוג לעת הפירוד בחלקים שווים ביניהם. עם היכנסו של "כושר ההשתכרות של בני הזוג" לסעיף 8 2) לחוק יחסי ממון כאחד מנכסי המשפחה, בתי המשפט יוכלו לעשות בו שימוש בעת חלוקת נכסי בני הזוג תוך התחשבות בקיומו של נכס זה בידי אחד מבני הזוג ו/או העדרו אצל בן הזוג האחר.
שיקול הדעת שנתן לבית המשפט הוא שיקול דעת רחב המבוסס על שיקולי צדק ולכן שימוש לא מבוקר בסעיף 8 עלול לפגוע בודאות המשפטית ובציפיות הצדדים לחלוקה של נכסי המשפחה בחלקים שווים ביניהם, לפיכך והגם שבתי המשפט עושים שימוש בכלי זה הרי הם נזהרים ומזהירים את עמיתיהם השופטים שלא לעשות בו שימוש יתר.
נראה כי הדרישה לשימוש בכלי זה תגבר וכי בתי המשפט ייאלצו להכריע בטענות של העדר תרומה כלכלית או אחרת לתא המשפחתי מצד אחד מבני הזוג, דבר שעלול להגביר ולהגדיל את ההתדיינות בבתי המשפט.
השאלה האם רק התנהגויות בעלות אשמה כלכלית תוכלנה לבסס עילה לשימוש בסעיף 8 2) היא שאלה שטרם הובררה די צרכה אם כי ברור כי גם אם תתקבל טענה זו בעתיד הרי היא תוחל במקרים של התנהגויות קיצוניות בשל הניסיון והשאיפה ליישם משטר של no fault בדיני המשפחה. עם זאת והיות ובפועל דיני הגירושין בישראל נשלטים על ידי הדין האישי הדתי אשר הינו משטר של "אשם בגירושין", אזי יש להניח שעדיין רבים המקרים בהם יתקלו בתי המשפט בדרישה ליישם את סעיף 8 2) על אשמות לא כלכליות.
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
* ליאן קהת עורכת דין נוטריון ומגשרת מוסמכת, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, חברה בלשכת עורכי הדין בישראל משנת 1985. משרדה של עורכת הדין ליאן קהת נוסד לפני למעלה מ-20 שנה. המשרד צבר ניסיון רב בייצוג חברות, בנקים וליווי עסקאות מקרקעין. מזה למעלה מ-10 שנים עיקר עיסוקו של המשרד מתמקד בתחומים הקשורים לדיני המשפחה והירושה. עו"ד קהת מתפקדת כמגשרת פעילה, בעלת מינוי מגשר מטעם בתי המשפט בישראל, וחברה ב"ועדה לענייני משפחה" וב"וועדת ההוצאה לפועל" בלשכת עורכי הדין מחוז תל-אביב. היא דוברת, כותבת וקוראת עברית וצרפתית כשפת אם.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.