איש מחשבים נתן לאורך שנים שירותים לעיריית ירושלים מטעם "החברה לאוטומציה"' עד שפוטר בלי תנאי פרישה. ביה"ד האזורי הסכים שיש לראות בו "עובד", אך דחה את תביעתו מנימוקים אחרים. ביה"ד הארצי סבר כי העובדה שלא נהנה מ"נחיתה רכה" לאחר הפיטורים כמו שכיר, מצדיקה פיצוי.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל חלקית את ערעורו של איש מחשבים מבוגר נגד "החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בישראל". משנות ה-80 ועד 2004, הועסק בפרויקט ניהול מערכת המים "הגיחון" של עיריית ירושלים, יחד עם החברה. הוא הועסק כעצמאי "עוסק מורשה" כנגד חשבוניות, עד שב-2004 החברה והעירייה סיימו את דרכן המשותפת כאשר העירייה בחרה בזכיין אחר לניהול המערכת.
ב-2011, יום לפני סיום ההתיישנות על טענותיו, הגיש האיש תביעה של למעלה ממיליון שקל. בעיקרו של דבר, טענתו היתה שיש להכיר בו כעובד הזכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים וזכויות רבות נוספות מכוח הסכם קיבוצי החל על עובדי החברה.
בתמצית, בית הדין האזורי לעבודה קבע כי יש לראות בו כ"עובד". ואולם, לאחר חישובים שונים התביעה נדחתה תוך שנקבע כי הגשתה נגועה בחוסר תום לב, שכן הסכומים שהתובע קיבל לאורך השנים עולים על הכספים שהיו מגיעים לו אילו חושבו זכויותיו כשכיר בדרגה מקבילה.
האיש ערער על פסק הדין. בערעור נדונה שורה של טענות שעסקו בהתיישנות, וכן בהיבטים שונים של טענות קיזוז שהעלתה החברה.
בלי רשת ביטחון
לאורך כ-50 עמודים ניתחה השופטת לאה גליקסמן את טענות הצדדים, וגישות בתי הדין לסוגיות שבמחלוקת. בסופו של דבר השופטת דחתה, בין היתר, את גרסת המערער שלפיה מעמדו כ"עצמאי" נכפה עליו. בכך אישרה השופטת את קביעת בית הדין האזורי שלפיה היתה למערער אפשרות לבחור ולהפוך לשכיר בתחילת ההתקשרות ובמהלכה, כך שלא מגיעים לו כספים נוספים.
יחד עם זאת, בנקודה אחת הערעור התקבל, לאחר שהשופטת סברה שלמערער מגיע מלוא סכום הפיצוי שתבע בגין נזק לא-ממוני בסך 100,000 שקל, על בסיס הקביעה שיש לראות בו כ"עובד" אף שהועסק כעצמאי.
השופטת הבהירה כי נסיבות המקרה "ממחישות היטב את הפגיעה הנגרמת למועסק שהיה לאמיתו של דבר עובד אך הועסק כ'עצמאי', גם בנסיבות שבהן התמורה הקבלנית ששולמה לו הייתה שווה או אפילו גבוהה במידה מסוימת מעלות העסקתו כעובד שכיר."
השופטת הזכירה כי בשונה מעובדי החברה, למערער לא היתה "רשת ביטחון" כלכלית עם סיום העסקתו ולאחר תקופה כה ארוכה. אילו היה מועסק כשכיר, היה נהנה מתנאי פרישה מיטיבים, ומ"נחיתה רכה" יותר.
השופטת ציינה כי המערער פוטר ללא שימוע בניגוד למצג שהחברה יצרה, כאילו היא מעוניינת להמשיך להעסיקו. היא אף הפנתה לעדותו בה סיפר על משבר נפשי קשה, בעקבות הפסקת העבודה. המערער הצהיר כי "נזרק לתוך ואקום תעסוקתי, ומצא עבודה רק לאחר שנה.
"אין ספק שנסיבות סיום ההעסקה אף גרמו לנזק לא ממוני – עגמת נפש, תחושת חוסר ודאות ואפילו חרדה בנוגע לעתיד התעסוקתי ולאפשרות להתפרנס בכבוד בעתיד", כתבה.
"בניגוד לבית הדין האזורי, איני סבורה כי תביעתו הייתה נגועה בחוסר תום לב", הוסיפה.
נשיאת בית הדין ורדה וירט-ליבנה והשופטת חני אופק-גנדלר, הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ המערער: עו"ד דוד לופו
- ב"כ המשיבה: עו"ד מיכל ז'ילוני חדד, עו"ד נעמי לאופר בן ארי
עו"ד אייל גונן
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.