חוק יחסי ממון מחריג מהזכות "לאיזון" נכסים שלא נצברו במהלך החיים המשותפים. הנה מקרה שממנו ניתן ללמוד על כך, וגם על העובדה שכדאי לערוך צוואה על מנת שהדברים יהיו ברורים.
ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים דחה תביעתה של אלמנה נגד עשרת הבנים והבנות של בעלה המנוח, בה טענה שמגיע לה חלק בנכסים מסוימים, אותם רכש לפני שהשניים הכירו. השופט פליקס גורודצקי קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח שהמנוח התכוון שיהיה לה חלק בנכסים שבמחלוקת. בעגה המשפטית, התובעת לא הצליחה להוכיח "כוונת שיתוף".
התובעת הייתה אשתו השנייה של המנוח. הוא נישא לה ב-1991 – שנתיים אחרי שאשתו הראשונה ואם 11 ילדיו נפטרה. במרוצת השנים. ב-2001 נפטרה גם אחת מבנותיו כך שנותרו לו 10 ילדים (הנתבעים בהליך).
התובעת והמנוח היו נשואים 25 שנה, עד שנפטר בפברואר 2016. הוא לא הותיר אחריו צוואה, ומספר חודשים אחרי פטירתו ניתן צו ירושה ביחס לעיזבון שלו.
לפני נישואיו לתובעת, למנוח היו זכויות בשלושה נכסים: דירה וחנות, שהיו רשומות על שמו ועל שם אשתו הראשונה בחלקים שווים, וכן מגרש שהיה רשום על שמו בלבד.
בתביעתה התובעת ביקשה להצהיר שיש לה זכויות בנכסים אלה. טענתה המרכזית הייתה כי לאורך כל חייהם המשותפים היא והמנוח התנהלו בשיתוף מלא ביחס לכל נכסיהם, ללא יוצאי דופן.
לתמיכה בגישתה היא הציגה שלל דוגמאות לשימוש בכספים שהניבו הנכסים של שניהם – ללא הבחנה לגבי הבעלות. לשיטתה של התובעת, יש בכך כדי להעיד כי נרקמה ביניהם כוונה מפורשת לשתף זה את זו בכל נכסיהם, כולל כאלה שלא הגיעו כתוצאה ממאמץ משותף.
מנגד, הנתבעים טענו בהרחבה כי הנכסים נרכשו עשרות שנים לפני שאביהם הכיר את התובעת, וכי מדובר בנכסים חיצוניים שאינם "ניתנים לאיזון" לפי חוק יחסי ממון, כלומר אינם חלק מהרכוש המשותף.
מתנה לא גוררת מתנה שכנגד
השופט גורודצקי הסביר שאכן לפי חוק יחסי ממון, נכסים שלא נצברו במהלך החיים המשותפים אינם נכנסים לאיזון המשאבים, כלומר אינם נחלקים בין שניהם, ונחשבים לנכסים חיצוניים.
השופט הסביר שבן זוג המבקש שיוקנו לו זכויות בנכסים כאלה צריך להוכיח איזשהו "דבר מה נוסף" מעבר לחיי נישואין משותפים, שיעיד על כוונה של בן הזוג לשתף בנכס הספציפי.
לגופו של עניין, השופט קבע כי הדבר לא הוכח לגבי שלושת הנכסים. כך למשל, בנוגע לחנות, השופט דחה את טענות התובעת שלפיה כוונת השיתוף נלמדת מכך שהשניים חיו מדמי השכירות של החנות. בעניין זה השופט ציין כי התובעת לא צירפה הסכמי שכירות או המחאות שיעידו על כך.
השופט אף גרס כי מהעובדה שהנכסים נותרו רשומים על שם המנוח ניתן ללמוד כי הוא ביקש לשמור על הפרדה.
בתוך כך נדחתה טענה נוספת של התובעת, ולפיה נכס שנרכש מכספי הירושה שלה נרשם גם על שם המנוח ולכאורה מעיד על שיתוף גם בנכסים חיצוניים. השופט הסביר שגם אם התובעת העניקה למנוח מתנה, הרי שמתנה אינה "גוררת" הענקת "מתנה שכנגד".
"התובעת לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח כי המנוח התכוון לשתף אותה במי מהנכסים", סיכם השופט.
התובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 50,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד ליטל כהן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.