ירש את דירת הוריו – והצליח לפנות את אחיו שגר בה שנים

לאחר מות אמם של הצדדים, אביהם ציווה את הדירה לאחד מעשרת ילדיו. הזוכה הגיש תביעת פינוי נגד אחיו. טענת הנתבע כי ניתנה לו רשות שימוש בלתי חוזרת בנכס נדחתה

השופטת פאני גילת כהן קיבלה לאחרונה תביעת פינוי שהגיש אדם נגד אחיו. הדירה נשוא המחלוקת הייתה שייכת להורי הצדדים והתובע זכה בה מכוח צוואה והסכם מול יתר האחים. הנתבע טען כי אמו המנוחה רכשה את הדירה מעמידר כדי לאפשר לו לגור בה, והאב הנחיל לתובע את זכויותיו בדירה בכפוף לכך שיאפשר לו להמשיך לגור בנכס. השופטת קבעה שרשות השימוש שניתנה לנתבע הייתה מחווה של רצון טוב, ולא התחייבות בלתי חוזרת.

הורי הצדדים הביאו לעולם עשרה ילדים. האם נפטרה ב-2001 והאב נפטר ב-2005. בסמוך לפני מותו חתם האב על צוואה בה הוריש את מלוא זכויותיו בדירה (75%) לאחד מילדיו. בהמשך הגיע האח להסכם מול יתר האחים ורכש מהם את חלקה של האם בנכס (25%) והם הסתלקו מעיזבונה לטובתו, כך שמלוא הזכויות בדירה עברו לבעלותו.

במרץ 2020 הגיש האח הזוכה תביעה נגד אחד מאחיו, שגר בדירה שנים ארוכות. הוא עתר להורות לו לפנות את הנכס.

הנתבע טען שניתן לו רישיון בלתי חוזר לגור בדירה. לדבריו, האב המנוח התנה את העברת הזכויות לתובע בכך שיבטיח כי לא יפנה אותו מהדירה.

הוא הוסיף כי אמם המנוחה עשתה מאמץ גדול לרכוש את הדירה מחברת עמידר על מנת שהוא יוכל לגור בה. הוא הוסיף כי הסתלק מעיזבון האם לטובת התובע בכפוף להבטחה שיוכל להמשיך לגור בנכס עד אחרית ימיו. עוד לטענתו, יתר האחים הסכימו למכור את חלקם לתובע בתנאי שיאפשר לו את המגורים. הוא הוסיף כי הוא אב יחידני לילד בן 9.

התובע טען כי הזכויות הועברו אליו ללא כל תנאי או התחייבות. הוא הדגיש כי אין כל ביטוי בכתב בצוואת האב המנוח לטענת הנתבע כי העברת הזכויות כפופה למתן רשות מגורים. לדבריו, גם אין בהסכמי המכר שנחתמו מול יתר האחים כל מילה בנושא. הוא הוסיף כי הנתבע הסתלק מחלקו בעיזבון האם לטובתו, וגר בדירה במשך שנים רבות בעוד הוא מכלכל אותו ונושא במלוא הוצאותיו.

נטל כבד

השופטת פאני גילת כהן מבית המשפט למשפחה בקריית גת קיבלה את התביעה. היא הבהירה שעל מנת שרשות שימוש במקרקעין תהיה בלתי חוזרת ובלתי ניתנת לביטול, נדרשת הסכמה מפורשת של בעל הקניין לכך.

השופטת מצאה כי הרשות שניתנה לנתבע לגור בדירה הייתה מחווה של "רצון טוב" בלבד, ולא רשות בלתי חוזרת. זאת, נוכח הזיקה המשפחתית בין הצדדים ובהמשך לרשות שניתנה לנתבע על ידי ההורים המנוחים. ואולם, רשות זו אינה מקנה לנתבע זכות כלשהי כלפי בעל הנכס.

היא ציינה שמעיון בלשון צוואת המנוח והסכמי המכר שנחתמו בין התובע ויתר האחים עולה כי העברת הזכויות בדירה לתובע הייתה בלתי מותנית ולא צמודה לה כל התחייבות שהיא מצדו.

השופטת הוסיפה שככל שניתן לנתבע רישיון בלתי חוזר לעשות שימוש בדירה, הרי שהוא ניתן בעל פה והנטל להוכיח זאת הוא כבד. היא קבעה שהנתבע לא עמד בנטל וגרסתו כי התובע התחייב כלפיו כי יאפשר לו לגור בדירה כל חייו נסתרה בעדותו שלו.

בנסיבות אלה קבעה השופטת שהנתבע יפנה את הדירה בתוך 90 יום.

לא ניתן צו להוצאות.

• ב"כ התובע: עו"ד נוי מזרחי ביליה
• ב"כ הנתבע: עו"ד סיגל שהרבני   

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין