בעלי הבניין טען כי הדייר משתמש בה למטרה לא חוקית ואינו משלם שכירות, וביקש לסלקו. השופטת הכריעה שהוא יוכל להישאר בדירה בה הוא מתגורר מאז 1965
גבר שכר החל מאמצע שנות השישים דירה בירושלים, המצויה בבניין בבעלות הקדש דתי לטובת כולל. אחרי פטירתו ולמעלה מ-50 שנה מאז תחילת השכירות, בנו שהתגורר עמו בדירה קיבל תביעת פינוי בה נטען כי הפעיל בדירה בית בושת, כך שאפילו אם הוא דייר מוגן – יש עילה לפנות אותו. השופטת מיכל הירשפלד מבית משפט השלום בירושלים קבעה שהטענה לא הוכחה ודחתה את התביעה.
מדובר בדירת 3.5 חדרים שנמצאת בבניין ברחוב יפו שבבירה. הבניין בבעלות הקדש דתי לטובת כולל "וואהלין". בפסק הדין נכתב שהנתבע ואביו גרו בדירה החל משנת 1965, אז היה הראשון בן 4 בלבד. במאי 2012 הלך האבא לעולמו ומאז מתגורר הנתבע בדירה בגפו. התביעה נגדו הוגשה לבית המשפט בינואר 2019, כמעט 54 שנים אחרי תחילת המגורים בדירה.
לטענת הכולל, הזכאות לדיירות מוגנת בדירה הייתה של המנוח בלבד ולא עברה לבנו. מכל מקום, נטען כי גם בהנחה שהנתבע נחשב לדייר מוגן הרי שקמו עילות לפינויו, בשל השכרת הדירה למטרה שאינה חוקית – בית בושת – וכן אי תשלום דמי שכירות לאורך השנים. בקשר לכך נטען שעל הנתבע לשלם לכולל 420,000 שקל כדמי מפתח או דמי שכירות עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה (5,000 שקל בחודש).
מנגד טען הנתבע כי הוא עומד בדרישות החוק על מנת להיחשב כ"דייר מוגן" אחרי אביו. בתוך כך נטען שגרסת התביעה לפיה השכיר את הדירה לצורך הפעלת בית בושת "הזויה ואינה ראויה להתייחסות בהעדר בדל הוכחה". לעמדת ההגנה, יש לדחות את התביעה שכן לא הוכחה עילת פינוי נגד הנתבע.
מעולם לא נדרש לשלם
השופטת הירשפלד ציינה שהכולל היה מודע למגורי הנתבע ואביו בדירה מאז אמצע שנות השישים, ואולם הציב לראשונה את דרישת הפינוי ותשלום השכירות למעלה מיובל שנים לאחר מכן. בנסיבות אלה נקבע שעל הכולל מוטל הנטל להוכיח שהנתבע אינו דייר מוגן - והוא נכשל בכך.
ממסכת הראיות עלה שבמועד תחילת השכירות שילם אבי הנתבע סכום משמעותי הנחזה להיות דמי מפתח, שווה ערך לרכישת זכות בעלות בדירה. לפיכך, מסקנת השופטת הייתה שהאב נחשב ל"דייר מוגן" ושלאחר מותו נכנס בנו בנעליו שכן הוא התגורר עמו בנכס לפחות חצי שנה טרם פטירתו (והרבה למעלה מכך).
בתוך כך השופטת דחתה את טענת הכולל לפיה הנתבע עשה שימוש לא חוקי בדירה. לדבריה, הטענה בדבר הפעלת בית בושת הועלתה לפני חצי יובל על-ידי המנוח במהלך דין ודברים עם נציג ההקדש, אך בפועל הטענה לא הוכחה והיא ככל הנראה נבעה מכך שהמנוח הסתייג מאורחות חייו של הבן.
משהוכר הנתבע כ"דייר מוגן" והטענות בדבר עילות פינוי נדחו, קבעה השופטת שהתביעה חסרת בסיס. מעבר לנדרש היא קבעה שאפילו בהנחה שאי תשלום השכירות לאורך השנים נחשב לעילת פינוי, הרי שבנסיבות הייחודיות של מקרה זה – מגורים בני עשרות שנים בנכס ללא דרישת תשלום, לצד גילו המתקדם של הנתבע ומצבו הכלכלי הרעוע – מוצדק להעניק לו "סעד מן הצדק" לצורך מניעת הפינוי.
התביעה נדחתה והכולל חויב לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 11,700 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד מנחם מושקוביץ
- ב"כ הנתבע: עו"ד עז אלדד
עו"ד משה לין
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.