מכירת נכס בבאר-שבע הביאה למחלוקת בין המוכרים לבין חברת תיווך שסייעה להם. בית המשפט הכריע באופן חד משמעי: החוק מחייב הסכם כתוב, ואין סיבה לחרוג ממנו.
בית משפט השלום בבאר-שבע דחה את תביעתם של שני מתווכים נגד בעלי נכס שמכרו אותו בסיועם, וקבע כי האחרונים לא חייבים לשלם להם דמי תיווך בשיעור 2% כפי שדרשו מהם. הרשם הבכיר אורי הדר הזכיר כי חוק המתווכים מחייב עריכת הסכם בכתב, ולא מצא כי במקרה זה מתקיימים חריגים המצדיקים הגמשה של דרישת החוק.
בחודש מרץ 2016 הנתבעים בית בבאר-שבע לחברה לפיתוח תשתיות תעסוקה, בסיועם של התובעים. בין התובעים (המתווכים) לבין הנתבעים (המוכרים) לא נערך ולא נחתם הסכם תיווך בכתב.
בתביעתם, בה דרשו 44,460 שקל, טענו התובעים כי בסוף 2015 פנה אליהם הנתבע והציע למכור את הנכס לצד שלישי, תמורת 1.6 מיליון שקל. התובעים, לדבריהם, פנו למשקיעים ומצאו את הרוכשת, שהסכימה לרכוש את הנכס במחיר המבוקש, אולם לאחר מכן הנתבע ביקש מחיר גובה יותר.
לטענת התובעים, הם המשיכו במאמציהם עד שלבסוף הנכס נמכר לרוכשת תמורת 1.9 מיליון שקל. לאחר מכן, לטענתם, הנתבע סירב לשלם להם די תיווך בשיעור של 2% ממחיר העסקה (הנוהג המקובל לטענתם), והסכים לשלם לה רק 1%, בטענה שלא חיתם על מסמך המחייב תשלום דמי תיווך.
מנגד, הנתבע טען בין היתר כי בתחילה הוסכם מפורשות כי העסקה תתבצע ללא דמי תיווך, ומאוחר יותר הסכים לשלם 1% לפנים משורת הדין, כמחווה של רצון טוב.
דבר שבשגרה
לאחר שניתח את העדויות, הרשם הדר קבע כי "הן טענת התובעים כי הושגה הסכמה על תשלום דמי תיווך, ללא קשר לשיעורם, והן טענת הנתבעים כי הוסכם באופן מפורש כי לא ייגבו דמי תיווך נדחות".
הרשם הבהיר כי העובדה שיש נוהג של תשלום דמי תיווך, או העובדה שהתובעים סבורים שהם זכאים לדמי תיווך עדיין לא מחייבת את המסקנה שכך הוסכם בין הצדדים. עוד הוא ציין כי גם אם נניח שהתובעים אכן עבדו בשביל הנתבעים, העבודה כשלעצמה אינה מזכה בדמי תיווך בנסיבות שבהן לא קיים הסכם כתוב, למעט מקרים חריגים מאד.
הרשם המשיך והבהיר כי "הסכם הוא עניין דו צדדי ואין די בכך כי מבחינתם של התובעים מדובר בהסכם בעל פה". הרשם הוסיף כי התובעים לא פירטו מה למעשה אמר להם הנתבעל לאחר שביקשו ממנו דמי תיווך כפי שהעידה. "האם די בבקשה? האם בקשה מביאה בהכרח להסכמה? התשובה לכך היא שלילית".
בהמשך פסק דינו ציין הרשם כי "הוודאות שנוצרת במצב בו הצדדים פועלים על פי החוק משרתת את שניהם. וכך היה על התובעים לפעול".
בתוך כך הרשם הפנה לעדותו של התובע, שציין כי הוא מכיר את הוראות החוק והנוהג, ונוהג להחתים את לקוחותיו על הסכמי תיווך כדבר שבשגרה, כך שלא היתה סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת גם כאן.
כמו כן, הרשם לא שוכנע כי התקיימו נסיבות יוצאות דופן, כגון יחסי אמון יוצאי דופן או חוסר הגינות זועק, המצדיק התגברות על דרישת החוק לערוך הסכם כתוב.
התוצאה היתה דחיית התביעה. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 2,000 שקל.
· ב"כ התובעים: עו"ד רעות חסון-ועקנין
· ב"כ הנתבעים: עו"ד רפי בוקר
עו"ד יעקב מנור
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.