דייני בית הדין הרבני בבאר שבע דחו באחרונה תביעת כתובה של אישה לנוכח התנהגותה בדיונים שחיזקה את התרשמותם שתלונותיה על אלימות פיזית ומינית מצד בעלה אינן אמת.
בני הזוג נישאו ב-2012 וכשנתיים לאחר מכן נולד להם בן. שבועות ספורים לאחר הלידה ברחה האישה לבית הוריה והגישה תלונה במשטרה נגד בעלה על טלטול הילד ואלימות ואיומים כלפיה. בעקבות זאת, הבעל הורחק לכ-30 יום מהבית ומאז לא שבו בני הזוג לגור יחד.
בדצמבר 2014 הגיש הבעל תביעת גירושין אליה כרך את ענייני הרכוש. הוא ביקש להכריז על אשתו כמורדת בטענה שהתלונה שהגישה נגדו במשטרה הייתה תלונת שווא. בנוסף הוא ביקש שדירת המגורים המשותפת תימכר ושהוא יקבל את מרבית התמורה שכן לדבריו הוא השקיע ברכישתה יותר מאשתו. כמו כן הוא ביקש לחייב את האישה בדמי שימוש עבור התקופה בה הורחק.
במקביל האישה הגישה תביעת גירושין וכתובה, בה גוללה טענות קשות של אלימות מינית, נפשית וכלכלית מצד בעלה.
באפריל 2016 הצדדים הסכימו שהמחלוקות הכספיות יידונו לאחר הגט והתגרשו.
פרשנות שלאחר מעשה
אב בית הדין הרב ציון לוז-אילוז והרבנים מאיר כהנא ואבידן משה שפנייר מבית הדין הרבני בבאר שבע סימנו את נקודת המשבר ביום בו הורחק הבעל מהבית בעקבות התלונה ושאלו האם הייתה לכך הצדקה.
הדיינים השיבו לשאלה זו בשלילה. הם כתבו שהתמונה המצטיירת היא שתלונת האישה במשטרה הייתה תלונת שווא חמורה שנבעה משיקול דעת מוטעה. להתרשמותם, האישה סברה שהתלונה מוצדקת לנוכח התנהלות הבעל כלפיה בתחום הכלכלי והאישי.
הדיינים קיבלו את גרסת הבעל שמדובר היה בתלונה "יזומה ומכוערת" שנועדה להרחיק אותו מהבית המשותף וליצור "עליונות דיונית" בתביעת הגירושין שהלכה ונרקמה בראשה של האישה.
הם ציינו בנוסף שתלונות האישה על התעללות מינית הופיעו רק לאחר פתיחת תיק הגירושין והן לא הוכחו. לדבריהם, לא נמצאה אינדיקציה משמעותית לכך שההתנהלות המינית הקלוקלת שתיארה האישה הייתה בניגוד גמור לרצונה.
"מהצגת הדברים בפנינו, מהטונים ומהביטויים השונים והגסים, ומאינדיקציות נוספות, יש לנו יסוד להניח, שטענותיה בתחום זה הם פרשנות שלאחר מעשה על מנת להצדיק את תביעותיה", כתבו הדיינים. הם הוסיפו שלא הייתה כל נכונות מצד האישה לנסות שלום בית ושהאימפולסיביות הניכרת שהציגה בדיונים "אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם זכאות לכתובה".
בהקשר זה הדיינים הבהירו שהם אינם יכולים לקבוע אם הייתה או לא הייתה התעללות שכן מדובר במעשים המתרחשים בחדרי חדרים. ואולם, העובדה שהאישה לא פנתה לטיפול בזמן אמת והעלתה את הדברים רק במסגרת תביעת הגירושין ותוך הטחת ההאשמות באגרסיביות כלפי בעלה אינה סבירה ואינה יכולה לשמש הצדקה לפעולותיה.
ביחס לתביעת הבעל לחלוקה לא שוויונית של הדירה ציינו הדיינים שגם כאן הם לא יכולים לקבוע עובדות חד משמעיות בשאלה מי השקיע יותר ברכישה וכפועל יוצא גם לא ניתן לקבוע דמי שימוש הראויים לתקופת ההרחקה.
בנסיבות אלה ערכו הדיינים מעין פשרה וקבעו שהבעל פטור מתשלום הכתובה ושהוא יקבל 58% מתמורת מכירת הדירה לעומת 42% שתקבל האישה.
בית הדין סיים בקריאה לצדדים "להשליט את שכלם על רגשותיהם ולהימנע ממאבקים מיותרים לטובתם ולטובת התפתחותו התקינה של בנם הקטין".
- ב"כ הבעל: טו"ר צבי סגרון
- ב"כ האישה: עו"ד עדיאל מליץ
עו"ד אלי בראלי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.