האב אמנם ציווה לאחר משני בניו את ביתו אלא ששנים קודם לכן הוא ואשתו המנוחה העבירו במתנה את הזכויות במשק לבן השני ולאשתו. גם בית המשפט למשפחה וגם בית המשפט המחוזי קבעו כי ההסכם גובר
בשנות ה-70' העבירו הורים לשלושה את זכויותיהם במשק לאחד הבנים ואשתו במתנה. לאחר שהאם נפטרה ערך האב צוואה שבה הוריש את הבית בו התגוררו לבן השני. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה לאחרונה ערעור שהגיש על כך שנפסק כי הבית שייך לאחיו ולאשתו. השופטת תמר נסים קבעה כי המתנה גוברת על הצוואה, משום שלא הוכח שההורים חזרו בהם מההתחייבות להעניק אותה ובני הזוג הסתמכו עליה – השקיעו במשק, בנו עליו בית נוסף וכיסו את חובותיו.
ההורים רכשו את הזכויות במשק ב-1956. ב-1978 הם חתמו על הסכם מתנה עם אחד הבנים שלהם ואשתו במסגרתו התחייבו להעביר להם את כל הזכויות במשק. בעקבות זאת בנו בני הזוג בית נוסף במשק לצד בית ההורים ועברו להתגורר בו.
ב-2004 האם נפטרה ולימים ערך האב צוואה שבה ציווה את כל זכויותיו במשק לבן שהתגורר בו אבל את ביתו ציווה לבנו השני. באותה תקופה הוא כבר עבר למוסד סיעודי ונכדתו (הבת של הבן שהתגורר במשק) עברה לגור בו עם בעלה.
ב-2013 האב נפטר ו-3 שנים לאחר מכן הבן שזכה בבית לפי הצוואה ביקש מאחייניתו ובעלה להתפנות משם אבל הם סירבו. בעקבות זאת הוא הגיש לבית המשפט למשפחה תביעה להצהיר על בעלותו בבית ולאחר שנדחתה הגיש על פסק הדין ערעור לבית המשפט המחוזי.
הטענה המרכזית של המערער התבססה על כך שבית המשפט למשפחה קבע כי מאחר שהזכויות לפי הסכם המתנה לא נרשמו על שם אחיו ואשתו טרם מות הוריהם הייתה זו התחייבות לתת מתנה שהוריו יכלו להתחרט עליה. לדבריו, אביו אכן התחרט עליה בשל התנהגות מחפירה מצד אחיו ואשתו שהתנהגו כלפיו באלימות, כפי שמעידה הצוואה.
האח ואשתו (המשיבים) הכחישו זאת והדגישו כי בית המשפט קבע כי מערכת היחסים ביניהם לבין האב המנוח הייתה טובה ותקינה. מעבר לזה, הם הסתמכו על המתנה ולכן המנוחים לא היו רשאים לחזור בהם.
לא הוכחה התנהגות מחפירה
השופט הבכיר שאהר אטרש והשופטים ערפאת טאהא ותמר נסים שי החליטו לדחות את הערעור. בפסק דין שכתבה השופטת נסים שי נקבע כי אין מחלוקת שבהסכם המתנה המנוחים העבירו את כל הזכויות במשק, כולל בבית, לידי המשיבים. גם אם הזכויות לא נרשמו רשמית על שמם עד שלב מאוחר יותר ההתחייבות לפי ההסכם גוברת על הוראה סותרת בצוואה כל עוד לא הוכח שהאב חזר בו.
השופטת קבעה כי המערער לא הצליח להוכיח שאביו המנוח התחרט על המתנה בשל התנהגות מחפירה. היא ציינה כי בניגוד לטענתו, העדויות מטעם המשיבים, כולל של רופא המשפחה של המנוחה, מנהל המוסד הסיעודי ואחד השכנים, העלו כי מערכת היחסים עם המנוח הייתה טובה ואוהבת בסך הכל והמשיבים טיפלו במנוח במסירות, גם אם היו מדי פעם מריבות. השופטת הוסיפה כי לו האב היה מתחרט על המתנה סביר להניח שהיה מבטל את ההסכם ולא מצווה לבנו את כל הזכויות במשק למעט בבית עצמו.
עוד ציינה השופטת כי המשיבים השקיעו במשק בהסתמך על המתנה, וגם זו סיבה ששוללת את האפשרות לבטל אותה.
המערער חויב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 40,000 שקלים בשתי הערכאות.
עו"ד מירב בלאיש
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.