אישה טענה שב-2011 בעלה חתם על הסכם פיקטיבי למכירת חנותו רק כדי לא לשתף אותה ברווחים במועד הגירושין. השופטת אלה מירז לא השתכנעה וקבעה שההסכם אמיתי לגמרי.
בני הזוג נישאו במאי 2002 והביאו לעולם שתי בנות. באוקטובר 2015 הם התגרשו. במסגרת התביעה לאיזון משאבים שהגישה האישה היא טענה שארבע שנים קודם לכן בעלה לשעבר חתם על הסכם פיקטיבי למכירת חנות שהייתה בבעלותו.
לדבריה, על אף ההסכם החנות נותרה בבעלות הנתבע והוא המשיך לקבל רווחים של 15,000 שקל שהוסוו כ-״משכורת״. לטענתה, מטרת המכירה הייתה אך ורק כדי למנוע ממנה לקבל מחצית מהזכויות בעסק במקרה של פרידה.
התובעת ביקשה ״להרים את מסך הבעלות״ ולפסוק לטובתה מחצית מהזכויות בעסק.
טענה נוספת שהעלתה האישה הייתה שבמאי 2014, יום לאחר הגשת התביעה, הנתבע הבריח מהחשבון המשותף שלהם 100,000 שקל והעביר אותם לחשבון של העסק ומשם לאותו ״קונה״ פיקטיבי.
הנתבע מצדו הכחיש את הטענות והבהיר שהחליט למכור את העסק כי היה חשוף לאיומים תכופים מגורמים מהשוק האפור שמהם לווה כספים. הוא הסביר שלא ניהל את העסק בצורה טובה ובעקבות הלחצים נקלע למצב נפשי מעורער ולא יכול היה להמשיך ולתפקד בעסק.
באשר לסכום שנטל מחשבון הסביר הנתבע שמדובר בהחזר הלוואה שלקח מהעסק לצורך רכישת רהיטים לבית ועבור רכב בו התובעת עושה שימוש.
סגנית נשיא בית המשפט למשפחה בחיפה, השופטת אלה מירז, מינתה רואה חשבון מומחה לבחינת שאלת הבעלות בעסק. המומחה קבע בחוות דעתו שאכן העסק נמכר והועבר לבעלותו המלאה של הקונה.
כנגד מסקנת המומחה טענה התובעת שהוא לא מילא את תפקידו כחוקר וחוות דעתו מבוססת על ״תחושות״ והערכה סובייקטיבית. לדבריה, הוא לא בחן את התנהלות החשבונות בעסק ולא חקר את העובדים.
הנתבע לעומת זאת הסכים עם תוצאות חוות הדעת וביקש לאמצה.
אין "אותות מרמה"
השופטת מירז אימצה את מסקנות חוות הדעת וקבעה שהן עולות בקנה אחד עם בחינת ההסכם עצמו.
השופטת ציינה שמההסכם לא עולים "אותות מרמה" ושאמנם הנתבע קיבל בתקופה הראשונה שלאחר המכירה משכורת של 15,000 שקל אך הסכום פחת בהדרגה ובשלב מסוים העסקתו הסתיימה.
השופטת ציינה עוד שהעסק רשום על שם הקונה ברשויות השונות, כולל רשויות המס ושכל סעיפי ההסכם קוימו על ידי הצדדים במלואם כך שלא ניתן לקבוע שמדובר בהסכם ״למראית עין״.
עוד לקביעת השופטת, ההסכם נערך כדי להתגבר עם מערכת לחצים כספיים שהופעלו נגד הנתבע על ידי גורמים מהשוק האפור ועל רקע חששותיו מרשויות המס. הקונה, לדבריה, נטל על עצמו את חובות העסק מול הרשויות ובתמורה לא השקיע ברכישת העסק דבר.
השופטת הוסיפה שקשה לומר שהעברת העסק נעשתה כחלק מהכנה לתהליך הפרידה בין הצדדים, במיוחד במצב בו הבעל חתם על ההסכם כ-3 שנים לפני פתיחת ההליכים שאותם יזמה התובעת.
במקביל קבעה השופטת שממילא לעסק לא היה שווי כלכלי במועד המכירה שכן הוא נוהל בצורה רשלנית על ידי הנתבע.
עם זאת, השופטת קבעה שהנתבע לא הוכיח שהסכום שמשך מהחשבון המשותף היה החזר הלוואה וקבעה שהתובעת זכאית למחציתו, קרי ל-50,000 שקל.
הנתבע חויב בנוסף בהוצאות ושכ״ט עו״ד של 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד הדס פרידמן-כהן
- ב"כ הנתבע: עו"ד מיכל לנקרי
עו"ד יצחק קארו
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.