אזרחית עובדת צה"ל ששימשה כמזכירתו של מפקד בסיס בצריפין נבהלה כשצעק לעברה שהיא "מטומטמת", מעדה על מוט ברזל ונפגעה. כמה ישלם לה משרד הביטחון על ההשפלה ועל נזקי הנפילה? והאם המקרה היה נגמר אחרת לו הייתה חיילת מהשורה?
מזכירתו של מפקד בסיס משנה "דקל" שבצריפין, אזרחית עובדת צה"ל, כיום כבת 63, אזרה אומץ והגישה ב-2010 תביעה נגד המפקד ומשרד הביטחון בשל מקרה שאירע כ-7 שנים קודם לכן.
בתביעה, טענה האישה, כי באפריל 2003 היא הגיעה, לבקשת המפקד, לעבוד במחסן הבסיס. עם כניסתה למקום הוא החל לצעוק עליה שהיא מטומטמת וחולת נפש וביקש ממנה "לעוף לו מהעיניים". היא כל כך נבהלה מהצעקות, שנסוגה לאחור, נתקלה בברזל בטיחות, מעדה, ונחבלה בברך וביד. ביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה.
המזכירה, שהגישה את תביעתה לבית משפט השלום בראשל"צ, טענה שרשלנותם היא שהביאה לתאונה ולנזקים בעקבותיה, בהם 10% נכות צמיתה. בנוסף טענה שהתנהגותו של המפקד מהווה לשון הרע, וביקשה את הפיצוי המקסימאלי לפי החוק - 100 אלף שקל.
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה על הסף בטענה שהוגשה בשיהוי כבד, יום לפני תום ההתיישנות. לגופו של עניין הם טענו שהאשמה הבלעדית בקרות התאונה היא התובעת, שלא שמה לב לדרכה אף שהכירה את המקום.
עוד נטען שהמפקד לא אחראי לתאונה, ושאחוזי הנכות של התובעת כלל אינם קשורים לאירוע. המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש אישר עמדה זו.
המפקד הכחיש שהיה במחסן בעת התאונה או שקילל את התובעת, ולעמדתו, גם אם היה עושה זאת, זה לא נחשב ללשון הרע.
התובעת אמינה
השופטת מיכל עמית-אניסמן סילקה את טענת השיהוי וקבעה שסביר להניח שהאיחור בהגשת התביעה נבע מהפחד של התובעת מפני פיטורים.
באשר לנסיבות התאונה, השופטת האמינה לעדות התובעת, שנתמכה בין היתר בעדות אחד המחסנאים ובתיעוד הרפואי מאותו היום.
השופטת, שעיינה בצילומי המחסן, קבעה שהנתבעים, כמעסיקים, היו צריכים לצפות את הסכנה שטומן בחובו מחסן שמפוזרים בו מפגעים כמו משטחי עץ שבורים. אלא שהנתבעים לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה ולא דאגו לקיום נהלי בטיחות, ואין ספק שהתאונה אירעה בשל התנהלותם הרשלנית.
השופטת דחתה את נסיון התובעים להאשים את התובעת בתאונה: מדובר בעובדת שהגיעה למחסן לצורך העבודה ולא התנהלה בניגוד להוראות בטיחות (שקיומן כלל לא הוכח).
באשר לפיצוי, השופטת קבעה שלתובעת לא מגיע פיצוי על נזקים רפואיים לנוכח חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, אך פסקה לה פיצוי של 25 אלף שקל על כאב וסבל.
בסוגיית לשון הרע שוב העדיפה השופטת את גרסת התובעת שנתמכה בעדויות. היא הסכימה שלא כל גידוף או קללה מהווים לשון הרע, אלא שלא כך כשמדובר במקום עבודה, המגדף הוא "הבוס" ולא הייתה התגרות מצד העובדת. עם זאת, השופטת לא קיבלה את הסכום שדרשה התובעת ופסקה לה 15 אלף שקל בלבד.
בסופו של דבר, משרד הבטחון והמפקד ישלמו לתובעת 40 אלף שקל בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט לפי חוק.
מדובר במקרה שאירע לאזרחית עובדת צה"ל. מה היה קורה לו הייתה חיילת סדירה? האם גם חייל רשאי לתבוע את מפקדו על לשון הרע? בדיקה שערכתי מעלה כי חוק איסור לשון הרע כפוף לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), המעניק למדינה חסינות מפני אחריות בנזיקין. האפשרות היחידה, למעשה, של החייל במקרה כזה היא לתבוע את המדינה על נזק נפשי לפי חוק הנכים, ככל שנגרם נזק כזה.
*עו"ד עומר יעבץ ממשרד עומר יעבץ - צחי ביטון עוסק בחוקי נכים ושיקום ובנפגעי פעולות איבה
**הכותב לא ייצג בתיק.
***שמות באי הכח לא צוינו בפסק הדין.
****המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.