המתווכת הראתה את הבית לרוכש, אך הוא לא הסכים להיכנס פנימה. חודש לאחר שתמה תקופת הבלעדיות עמה, הוא חזר בו ורכש את הבית תמורת כ-2 מיליון שקל. בית המשפט קבע שבנסיבות אלה, המתווכת לא זכאית לתשלום.
בעלי נכס במועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל חתמו לפני חמש שנים על הסכם בלעדיות עם מתווכת מקומית שתפעל למכור את ביתם. תקופת הבלעדיות הועמדה על תקופה של חצי שנה – עד דצמבר 2011.
לפי ההסכם, התחייבו בני הזוג לשלם למתווכת דמי תיווך אם הנכס יימכר בתקופת הבלעדיות – בין אם באמצעותה ובין אם לא. הסכומים הועמדו על 1% ממחיר המכירה אם הנכס יימכר דרכה, ו-3% אם יימכר בדרך אחרת.
בתחילת שנת 2012, כחודש לאחר תום ההסכם, בני הזוג מכרו את ביתם תמורת 2.03 מיליון שקל מבלי לשלם למתווכת דבר.
אלא שהמתווכת, שלטענתה הראתה את הנכס לרוכשים עוד בתקופת הסכם הבלעדיות, עמדה על כך שהיא זכאית לשכר עבור התיווך המוצלח. משבני הזוג סירבו לשלם לה, היא הגישה נגדם תביעה (2014) בבית משפט השלום בכפר סבא לתשלום עמלת תיווך של 164,355 שקל.
המתווכת טענה שהתעניינות הרוכשים בביתם של המוכרים התעוררה בזכות השלטים שהציבה במקום, ושהיא זו שהראתה לאחד מהם את הנכס עוד בתקופת הבלעדיות.
לעמדתה, הנתבעים ניסו להסתיר ממנה את זהות הרוכשים מפני שרצו להתחמק מתשלום שכר הטרחה שידעו כי היא זכאית לו. טענה נוספת שהעלתה הייתה כי הסכם הבלעדיות הוארך בהתנהגות, מפני ששלטי המכירה נותרו בבית עד ינואר 2012 (מועד החתימה על הסכם המכר).
בכתב ההגנה שהגישו המוכרים הם טענו שהמתווכת מעולם לא נכנסה עם הרוכשים לבית, וכי הם נכנסו אליו לראשונה לאחר תום תקופת הבלעדיות, באמצעות מתווך אחר. הנתבעים הוסיפו כי שמרו את זהות הרוכשים בסוד לבקשתם.
הנתבעים גם הכחישו את טענת המתווכת לגבי הארכת תקופת הבלעדיות, וטענו כי השלטים נותרו בביתם תקופה קצרה לאחר תום התקופה משום שהתובעת לא הסירה אותם, ולבסוף הם עשו זאת בעצמם.
ההסכם הסתיים
בדיקה שערך השופט מיכאל קרשן לגבי המועד בו הרוכשים נכנסו לראשונה לנכס והביעו בו עניין העלתה תשובה פשוטה בתכלית לשיטתו.
הממצאים הראו כי התובעת באמת הראתה לאחד הרוכשים את הנכס מבחוץ, אך הוא לא נכנס אליו, אמר לה שאינו מעוניין בו וסירב לחתום על הסכם התיווך עמה. חשוב מכך, התובעת לא הוכיחה שהנתבעים היו מודעים באיזה שהוא אופן לדין ודברים שלה עם הרוכש.
בשלב זה, השופט הבהיר כי העובדה ששלטי הפרסום נותרו תלויים על הנכס אינה אומרת שהנתבעים נתנו את הסכמתם להארכת תקופת בלעדיות. לדבריו, חוק המתווכים שולל דמי תיווך ממתווך שלא עיגן התקשרות עם לקוח בכתב, ואין מחלוקת שהנכס נמכר לאחר המועד הנקוב בהסכם הכתוב.
השופט גם קיבל את עמדת הנתבעים, לפיה הסתרת זהות הרוכשים נעשתה בתום לב, לפי בקשתם. לטעמו, "התנהגות זו של הנתבעים אינה מהווה אינדיקציה ל'קנוניה' שכביכול נרקמה בינם לבין הרוכשים, שתכליתה הייתה "נישול" התובעת מדמי התיווך להם הייתה זכאית להשקפתה".
מעבר לכל האמור, השופט סבר כי אין כל הוכחה לכך שהתובעת הייתה "הגורם היעיל" בעסקה (כלומר, שפעלה לקידומה), בהתחשב בכך שהנתבעים נעזרו במתווך אחר.
לפיכך השופט דחה את התביעה, וחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובעת: בעצמה
- ב"כ המשיבה: עו"ד יצחק פרוינד
* עורכת דין טלי קרטה עוסקת בדיני מקרקעין
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.