הגרוש, שהסתבך בחובות, ניסה לזכות בכספים מגרושתו בדרך יצירתית: הוא טען שגירושיו היו פיקטיביים וגם לאחריהם הוא וגרושתו היו ידועים בציבור, ולכן היא חייבת לשלם חצי מהחובות ולהעביר לו חצי מהדירה שרכשה אחרי הגירושין. ביהמ"ש לא קנה את זה.
באפריל 1998 אישר בית הדין הרבני הסכם גירושין עליו חתמו בני הזוג לשעבר, שהסתכסכו בין היתר על רקע התנהלותו הכלכלית המרושלת של האיש שצבר חובות רבים וכבדים. בהסכם הוא התחייב לפרוע את כל חובותיו בעצמו ולבטל את הערבויות שנתנה האישה לחובות אלו.
לכתבות נוספות בנושא:
לאחר הגירושין, האישה רכשה לעצמה דירה והחלה בחיים חדשים. ואולם, בעלה לשעבר, שמצבו הכלכלי הלך והסתבך, נותר בשלב מסוים ללא קורת גג ופנה לעזרת גרושתו. לטענתה, הוא הפעיל עליה לחץ בלתי פוסק שתעזור לו, ובמרץ 2003 היא נכנעה לתחנוניו והכניסה אותו לגור בביתה. עם זאת, ומכיוון שהייתה למודת ניסיון, כך לגרסתה, היא החתימה אותו על הסכם ממון, שמבטיח את בעלותה הבלעדית בדירה. ההסכם לא אושר בביהמ"ש רק בשל סירובו של האיש.
בדצמבר 2005 הוא עזב את הדירה של גרושתו וניתק עמה כל קשר, עד שכשנתיים לאחר מכן היא קיבלה לידיה תביעה שהגיש נגדה בביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד, בה דרש לבטל את הסכם הגירושין והסכם הממון, כך שגרושתו תחויב לשלם חצי מחובותיו ולהעניק לו חצי מהזכויות בדירה שרכשה לאחר הגירושין.
לטענתו, הוא וגרושתו התגרשו רק כדי להציל את נכסיהם מהנושים הרבים שרדפו אחריו וזו הסיבה שגם חתמו על הסכם הגירושין והחליטו שהיא תרשום את הדירה שרכשה על שמה בלבד. התובע טען, כי בפועל עד 2005 הוא חי יחד עם אשתו – חיים של בני זוג ידועים בציבור, והסכם הממון אף לא נחתם – כך שהחובות והזכויות בדירה משותפים לשניהם.
האישה הכחישה בתוקף את כל הטענות שהעלה התובע ועמדה על כך שהתגרשה ממנו באמת ובתמים. לדבריה, היא אפשרה לתובע להתגורר בדירתה רק מרחמים ולאחר שאיים בהתאבדות, וזו גם הסיבה שהתעקשה שיחתום על הסכם הממון.
לא סתם פיסת נייר
לפי השופטת ענת אלפסי, התובע ככל הנראה סבור שההסכמים אינם אלא פיסת נייר שנועדה לשרת את מטרותיו, ובתי המשפט הם רק חותמת גומי שניתן לבטל במחי יד. אבל לא כך: הסכמים יש לקיים ופסקי דין יש לכבד.
השופטת דחתה את הטענה שהסכם הגירושין היה למראית עין וקבעה כי הוא תקף ושריר. הגירושין, קבעה, נבעו מסכסוך אמיתי, שלאחריו הצדדים גם חיו ארבע שנים בנפרד. גם החזרה של התובע לגור בביתה לא מעידה על קיומה של מערכת יחסים זוגית או על כוונת שיתוף בדירה, שנרכשה ע"י האישה לבדה, בזיעת אפה.
השופטת הוסיפה, שעצם העובדה שהסכם הממון עליו הוחתם התובע לא אושר בביהמ"ש אינה שוללת את תוקפו כהסכם המחייב את שני הצדדים לו. התחמקות התובע משיתוף פעולה עם אישור ההסכם רק מעידה על חוסר האמינות שלו ועל כך שאינו בוחל בשום אמצעי כדי לקדם את מטרותיו המפוקפקות.
השופטת דחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות של 10,000 שקל.
* עו"ד איל בר לב עוסק בדיני משפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.