בצוואה מ-2008 האם הורישה את שתי דירותיה לבן פגוע הנפש. טענת הבת כי אמה לא הייתה כשירה כי סבלה מהזיות נדחתה לפני כשנה בבית המשפט למשפחה ובאחרונה גם במחוזי.
ב-2012 נפטרה ניצולת שואה והותירה אחריה בן ובת. הבת נשואה ואם לילדים ואילו הבן רווק, אינו עובד ומוכר כנכה 100% על רקע נפשי. באוגוסט 2016 אף מונה אפוטרופוס על רכושו.
בין השנים 1982 עד 2008 ערכה האם לא פחות מ-5 צוואות. בצוואתה האחרונה העבירה את כל רכושה לבן "למעט תכשיטים ותמונות שהוא לא יחפוץ בהם". מדובר בעיקר בשתי דירות שהיו בבעלותה.
לפני כחמש שנים הבת הגישה התנגדות לצוואה בבית המשפט למשפחה בחיפה. היא טענה שאמה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה על רקע מחלת נפש שממנה סבלה.
הבת סיפרה שאמה הייתה מטופלת במשך שנים במרכז רפואי לבריאות הנפש והוכרה כנכת רדיפות הנאצים. לדבריה, האם סבלה מדיכאונות קשים שבמהלכם לא תפקדה באופן נורמלי ולעתים אף איבדה קשר עם המציאות.
עוד לטענתה, הצוואה החריגה והמקפחת היא תולדה של הקשר הסימביוטי הנדיר שהיה בין אמה לבין אחיה.
אך בספטמבר 2016 בית המשפט דחה את ההתנגדות וכתב שלא הוכח שמחלת הנפש של האם עיוותה את תפיסת המציאות שלה באופן ששלל ממנה את היכולת להבין את טיבה של הצוואה. בית המשפט הוסיף שניכר שהאם רצתה להבטיח את עתידו ועצמאותו הכלכלית של הבן ו"עם כל הכאב שבדבר" הנסיבות מלמדות אולי על "היעדר הוגנות" אך לא על "היעדר כשירות".
בערעור שהגישה הבת לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען שבית המשפט התעלם "מאישיותה הפסיכוטית" של האם בזמן עריכת הצוואה. הבת הדגישה כי אמה נהגה להגיש תלונות שווא במשטרה נגד שכניה בטענה שהם מפעילים רשת של בתי בושת ומבצעים אחריה מעקבים.
עוד הדגישה הבת שהצוואות המוקדמות שערכה האם היו מאוזנות יחסית אך הצוואה האחרונה, שנערכה בתקופה בה היא הייתה מנותקת מהמציאות, היא קיצונית ולא סבירה. לדבריה, היא סעדה את אמה בתקופה האחרונה ולא הייתה סיבה לנישולה.
הבן טען (באמצעות האפוטרופוס לדין שמונה לו) שאחותו לא הוכיחה את טענותיה בעניין הפסיכוזה והמסמך הרפואי היחיד שהוגש מעיד רק על תסמינים פוסט טראומטיים ודיכאון.
הבן הדגיש את עקרון העל של כיבוד רצון המת וציין כי מחלת נפש כשלעצמה אינה שוללת כשירות לערוך צוואה. הוא הוסיף שאמו התגוררה לבדה עד יומה האחרון ובשום שלב אחותו לא ביקשה למנות לה אפוטרופוס וכל טענותיה בדבר מצבה הנפשי נולדו "בדיעבד" לאחר שגילתה שהצוואה לא תואמת את ציפיותיה.
נטל כבד
ואכן, השופטת אספרנצה אלון לא מצאה סיבה להתערב בפסק דינו של בית המשפט למשפחה.
לדברי השופטת, הפסיקה קבעה לא אחת שגם במצבים בהם המוריש סבל מתקופות "מעורפלות" מבחינת מצבו השכלי או הנפשי – אם נמצא שהוא היה צלול במועד עריכת הצוואה זה הנתון המכריע.
השופטת ציינה כי מעיון בראיות ובפרוטוקולים עולה שהבת לא הצליחה להרים את הנטל הכבד להוכיח שאמה לא הייתה כשירה בזמן כתיבת הצוואה. בהקשר זה כתבה השופטת שלא די בהוכחת מחלת הנפש והיה צריך להוכיח שהמחלה או ההזיות שמהן סבלה האם הובילו אותה לערוך את הצוואה כפי שנכתבה.
בנסיבות אלה דחתה השופטת את הערעור. השופטים יעל וילנר וסארי ג'יוסי הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ המערערת: עו"ד ש. אלקון
- ב"כ המשיב: האפוטרופוסים לדין עו"ד גיא הירש ועו"ד חביבה פוגל-גרמן ממשרד י. ריינפלד
עו"ד שלמה אסרף
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.