בתביעה שהגישו לביטול הסכם מתנה עם בנם וכלתם, טענו ההורים כי בני הזוג הפרו את התחייבותם לגור במשק. אלא שהשופטת קבעה כי המתנה לא הותנתה במגורים וממילא ההורים הם אלה שגרמו לתוצאה הזו בהתנהגותם המחפירה
שופטת בית המשפט למשפחה בירושלים מיכל ברדנשטיין דחתה לאחרונה תביעה שהגישו הורים נגד הבן שלהם וכלתם, במסגרתה ביקשו לבטל הסכם מתנה שבמסגרתו העניקו להם את הנחלה שלהם במושב. ההורים טענו שהבן וכלתו הפרו את התחייבותם לגור בנחלה ולעזור להם בזקנתם, אלא שהתברר שהסיבה שהחליטו שלא לעבור לבית שבנו במיטב כספם הייתה התנהגות מחפירה ואלימה של ההורים כלפיהם. מעבר לכך, בהסכם לא צוין תנאי כזה וההורים לא הוכיחו שהשתמע מההסכם.
ההורים החליטו לפני שנים רבות להעביר את הזכויות במשק לאחד הבנים שלהם (יש להם שישה ילדים – שלוש בנות ושלושה בנים). במשך כשנתיים הם ניסו לשכנע אחד מהם ובסופו של דבר בן הזקונים הרים את הכפפה והסכים.
בשנים 2009-2010 בוצעה העסקה בפועל: כיוון שאין במושב הזה מוסד של "בן ממשיך" ההורים ובנם וכלתם חתמו על הסכם מתנה רגיל ובהמשך הזכויות נרשמו על שמם והם בנו בנחלה את ביתם.
אלא שב-5 השנים שחלפו עד שהסתיימה הבנייה, מערכת היחסים בינם לבין ההורים הידרדרה בצורה מכוערת, כשההורים האשימו אותם בעיכוב בקבלת היתר הבנייה, והאב ניתק איתם יחסים למשך כ-8 חודשים. לאחר מכן, הוא דרש לבטל את ההסכם ולערוך הסכם חדש שיבטיח שהזכויות יגיעו רק לבנו ולא לאשתו – וכשהבן סירב, המתיחות הגיעה לשיא נוסף.
לנוכח ההתנהלות הזו, החליטו בני הזוג בסופו של דבר שלא לעבור לבית החלומות שבנו, והשכירו אותו. בתגובה, הגישו נגדם ההורים תביעה לביטול ההסכם.
הטענה הסופית והמרכזית של ההורים הייתה שההסכם הותנה בכך שהנתבעים יגורו לידם ויסייעו להם בזקנתם, והם הפרו את ההתחייבות שלהם. לכן, לטענתם, דין העסקה להתבטל בשל הפרת ההסכם.
הנתבעים טענו כי התנאי היחיד בהסכם היה שלהורים תהיה זכות מגורים בבית שלהם עד מותם – והתנאי הזה מתקיים. הם הדגישו כי מעולם לא דובר על כך שמגורים בנחלה הם תנאי לקבלת הזכויות ולא נכתב תנאי כזה בהסכם. בצד זאת, הנתבעים הדגישו כי הכוונה שלהם הייתה לעבור לגור בבית והם אף נערכו לכך והשקיעו בו את מיטב כספם, אבל השינוי בתוכניות הגיע בשל התנהגות ההורים שהם לא יכלו לשאת עוד.
איחל לבנו למות
השופטת מיכל ברדנשטיין קבעה כי ההורים לא הוכיחו בשום צורה שהיה איזשהו תנאי – בעל-פה או משתמע – למגורים בבית. היא הוסיפה כי התרשמה שלהורים הייתה "ציפיה טבעית ומובנת מאליה לכך שהנתבעים יגורו בבית" וברור שהם התאכזבו מאוד מההחלטה של בנם. אלא שהם התעלמו לחלוטין מהחלק שלהם בתוצאה הזו. השופטת קיבלה את גרסת הנתבעים להתנהלות האלימה של ההורים וציינה כי קיבלה ביטוי גם במהלך המשפט, כשהשניים לא הפסיקו לגדף ולקלל את הנתבעים והאב אף איחל לבנו למות וירק לעבר עורך הדין שלו.
מכל מקום, השופטת ציינה כי מהעדויות והראיות בתיק עלה שלפני חתימת ההסכם לא דובר מעולם על התחייבות מצד הנתבעים לגור במשק. עוד היא הוסיפה שגם אם היא אפשר היה לקרוא לתוך ההסכם תנאי שלא נכתב בו, ההורים הם אלה שגרמו לנתבעים להפר אותו בהתנהגותם המחפירה.
לפיכך, התביעה נדחתה וההורים חויבו בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 70,000 שקלים.
עו"ד רן שדה
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.