בעלי הקרקע חויבו לשלם מס על ריבית שכביכול גלומה בדמי החכירה השנתיים שהם מקבלים מ״סונול״. ביהמ״ש העליון קיבל את ערעורם וקבע שחכירה אינה ״עסקת מכר בתשלומים״ לצרכי מס.
בעלים של חלקה בכפר סבא חתמו ב-1996 על הסכם עם חברת סונול בו החכירו לה את השטח ל-22 שנה תמורת 8.3 מיליון דולר. הם שילמו עבור העסקה מס שבח מלא. ב-2011 הם קיבלו שומת מס נוספת על הריבית שכביכול קיבלו במסגרת דמי החכירה השנתיים. ערעור שהגישו למחוזי נדחה את לאחרונה הפך בית המשפט העליון את ההחלטה וביטל את החיוב.
בהסכם בין בעלי החלקה לסונול נקבע כי חלק מהתמורה תשולם במעמד החוזה ואילו חלקה בתשלומים שנתיים שייפרסו על פני 21 שנה. בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין לאחר חתימת ההסכם שילמו הבעלים מס שבח על התמורה המהוונת שהוערכה ב-4.1 מיליון דולר.
לפני כ-7 שנים הם קיבלו מפקיד השומה דרישה לשלם מס נוסף על ״הכנסה מריבית״ שכביכול קיבלו במסגרת דמי החכירה בשנים 2007-2010. הם הגישו השגה שנדחתה ולכן ערערו לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. הוא קבע שלצורך דיני המס אין הבדל ממשי בין עסקת מכר לעסקת חכירה ובשתיהן הבעלים מקבל ״תשואה על הנכס״. לאחר דיון ארוך בית המשפט הגיע למסקנה שמכיוון שדמי החכירה שולמו למערערים לאורך זמן הם כוללים רכיב נוסף, רכיב אשראי, שאותו יש למסות לפי פקודת מס הכנסה. זאת, בדומה לעסקת מכר מקרקעין שבה התמורה מועברת למוכר בתשלומים.
בערעור שהגישו לבית המשפט העליון טענו המחכירים שאמנם חוק מיסוי מקרקעין קובע שעסקת חכירה שווה מבחינת החיוב במס שבח לעסקת מכר אך אין ללמוד מכך שיש להשקיף עליה כעסקת מכר לכל דבר. לשיטתם, מדובר בסך הכל בעסקת שכירות שאינה כוללת מרכיב כלשהו של מתן אשראי לחוכרת.
פקיד השומה טען מנגד שמאחר שחלק מהתמורה שולמה לאחר מועד העסקה יש לראות בה עסקת אשראי ולמסות את רכיב הריבית בהתאם לפקודה.
פיקציה על פיקציה
אך השופט יצחק עמית קיבל את עמדת המערערים. בפסק דינו המקיף כתב השופט שהכפפת עסקאות חכירה להוראות מס שבח, מס שמיועד לחול על רווחי הון, היא במהותה ״פיקציה״ שיצר המחוקק במטרה להתמודד עם תכנוני מס של נישומים.
לדבריו, ההנחה כי תשלום דמי חכירה בתשלומים מלמד על קיומה של עסקת אשראי בין המחכיר לחוכר היא בבחינת ״פיקציה על פיקציה״ שיש להיזהר מפניה.
השופט הדגיש שיש הבדלים מהותיים בין עסקת מכר לעסקת שכירות. כך, בעסקת מכר ברירת המחדל הטבעית היא כי שהתמורה והעברת החזקה והבעלות מתבצעים בו זמנית. לפיכך, כשהמוכר מסכים לפריסת התשלומים יש בסיס להנחה ש״מחיר״ העסקה יעלה בהתאם והוא יקבל מהקונה פיצוי בדמות ריבית.
לעומת זאת, בעסקאות חכירה שהן זמניות במהותן, הנחה זו אינה תופסת. ברירת המחדל בעסקאות אלה היא שהתמורה משולמת לאורך זמן, בדרך כלל בהתאם לתקופת השכירות.
השופט סיכם שאין כל הוכחה לכך שבעסקה בין המערערים ל״סונול״ היה אלמנט כלשהו של מתן אשראי שמצדיק הטלת מס על ריבית.
פקיד השומה חויב בשכ״ט עו״ד בסך 40,000 שקל.
השופטים נעם סולברג ויעל וילנר הצטרפו לפסק הדין.
- ב״כ המערערים: עו"ד משה מזרחי ועו"ד עמית קריגל
- ב״כ המשיב: עו"ד יורם הירשברג
עו"ד יעקב בטש
עוסק/ת ב-
מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.