פרויקט פינוי-בינוי התארך מעבר למצופה – בעל הדירה יפוצה

היזמיות ביקשו להתחשב בהן לנוכח חפירות של רשות העתיקות שבוצעו בתקופת הבניה. השופט קבע שלא מדובר בכוח עליון הפוטר אותן מאחריות

בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעת בעל דירה בעיר נגד יזמיות שביצעו פינוי-בינוי בבניינו, בשל איחור ניכר במסירת דירתו החדשה. השופט יאיר דלוגין דחה את ניסיון היזמיות לתרץ את האיחור בגורמים שונים כמו הזמנת שינויים מטעם בעל הדירה או חפירות עתיקות בתקופת הבנייה.

באפריל 2004 חתמו התובע ובעלי שבע הדירות הנותרות בבניין על הסכם פינוי-בינוי מול הנתבעות, חברות נדל"ן שנבחרו לבצע את הפרויקט. במסגרת ההסכם התחייבו היזמיות כי הדירות החדשות יימסרו לבעליהן תוך שנתיים ממועד פינויין, כאשר כל יום איחור יזכה את הבעלים ב-20 דולר פיצוי. עוד הוסכם, שבתקופת העבודות תשלמנה היזמיות לבעלי הדירות 2,800 שקל בחודש, כהשתתפות בשכר דירה.

מסיבה מסוימת רק כעבור תריסר שנים מחתימת ההסכם הודיעו היזמיות לתובע שעליו לפנות את הדירה לצורך תחילת העבודות. התובע פעל כדרישתן ומסר להן את המפתח. בסופו של יום הדירה החדשה נמסרה לתובע במאי 2021, במועד מסוים לאחר הדד-ליין של השנתיים.

בנסיבות אלה הוגשה התביעה לבית המשפט, במסגרתה עתר התובע לפיצוי של 183,400 שקל עבור האיחור במסירה.

מנגד טענו היזמיות שבמהלך הבנייה נגרמו עיכובים של כשנתיים שאינם בשליטתה – כמו פרוץ משבר הקורונה, הזמנת שינויים מטעם התובע והודעת רשות העתיקות על ביצוע חפירות באתר הבנייה – המצדיקים לפי ההסכם לדחות את המסירה. מכאן שלשיטתה לא נגרם איחור המצדיק פיצוי.

קורונה כן, היתר לא

תחילה הסביר השופט דולוגין שלפי ההסכם, איחור של יותר מ-120 יום במסירת הדירה עולה כדי הפרת חוזה, ומשחרר את התובע מלהסתפק בפיצוי מוסכם בסך 20 דולר ליום. מכאן הוא ניגש לבחון את משך האיחור, ובתוך כך את טענת היזמיות לכוח עליון הפוטר אותן, לשיטתן, מאחריות לעיכוב.

בהקשר לכך הבהיר השופט שלפי הפסיקה שהייתה נהוגה בתקופת ההסכם, איחורים הנובעים מסיבות שניתן היה לצפותן מראש אינם יכולים להיחשב טעם מוצדק שלא לשלם פיצוי, "שכן ההתחייבות למסור דירה במועד נקוב מכילה את כל הנדרש כדי לעמוד בכך, ועל כן כל עיכוב שניתן היה לצפות אותו מראש היה צריך להילקח בחשבון מראש".

בהתאם לכך, השופט קבע כי היה על היזמיות לצפות אירועים כדוגמת התערבות רשות העתיקות בבנייה. תמיכה למסקנתו הוא מצא בכך שהיזמיות הסכימו בזמן אמת לפצות את בעלי הדירות על העיכוב בשל החפירות שביצעה הרשות.

גם בקשת השינויים מצד התובע – בפרט כשמדובר בשינויים מינוריים בלבד אשר הוזמנו טרם הבנייה – לא הצדיקה לדעת השופט לקזז את האיחור בגינה מתקופת העיכוב הכוללת.

מן העבר השני, קיבל השופט את טענת היזמיות לפיה לא היה עליהן לצפות את השלכות הקורונה. "יש להודות על האמת שאין צורך להיות מומחה כדי להבין שמגפת הקורונה בישראל השפיעה על ענף הבנייה וללא ספק גרמה לעיכובים בבנייה", כתב. הוא העריך את העיכוב שנבע מהמגפה ב-3 חודשים.

מסקנת השופט הייתה כי האיחור בר-הפיצוי עומד על 19 חודשים. משמדובר באיחור העולה על 120 יום, הרי שעל היזמיות לפצות את התובע בהפרש שבין השכירות הראויה בתקופת האיחור (שהוערכה בכ-6,500 שקל לחודש) לבין ה-2,800 שקל לחודש שקיבל לפי ההסכם.

בנוסף נפסקו לתובע הוצאות משפט וכן 20,000 שקל עבור שכ"ט עו"ד ועוגמת נפש.

• ב"כ התובע: עו"ד ישי ימין
• ב"כ הנתבעות: עו"ד עינב כהן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.