הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בערד הוציאה צו הריסה נגד בני זוג שביצעו עבירת בנייה בדירתם. אלא שהיא לא הוציאה צו דומה נגד השכנים – שביצעו בדיוק את אותה עבירה.
הוצאת צו הריסה מנהלי היא אחת הסמכויות החזקות ביותר שיש לוועדה המקומית לתכנון ובנייה. המשמעות הקשה של הצו היא הריסת מבנים ללא הליך שיפוטי שמברר לעומק את טענות הצד שזכויותיו נפגעות, ולכן השימוש בסמכות זו צריך להיות זהיר ולאחר הפעלת שיקול דעת רציני.
בספטמבר שנה שעברה הוציאה הוועדה המקומית בערד צו הריסה כזה נגד תושבי העיר, בין היתר עקב פתיחת חלונות באחד הקירות החיצוניים ללא היתר.
בני הזוג פנו בעקבות זאת לבית משפט השלום בבאר שבע בבקשה לביטול הצו ובקשתם התקבלה לאחר שנקבע כי אף שהתקנת החלונות היא עבירת בנייה, יש לבטל את הצו עקב "מראית עין של אפליה", שכן הוועדה לא הוציאה צווים דומים נגד שכנים נוספים באותו בניין, שביצעו בדיוק את אותו הדבר.
בדצמבר 2016 הגישה הוועדה המקומית ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בטענה שמדובר ב"שגיאה מהותית ומשפטית" שיוצרת "עיוות דין" ומוציאה "חוטא נשכר".
הוועדה טענה כי לא ניתן לבטל צו הריסה אלא במקרים חריגים וכשנמצא עיוות דין חמור. אולם, הסיבה שבעטיה לא הוצא צו נגד השכנים נבעה מטעות תמימה של המפקח, שלא שם לב לחלונות בבתיהם.
לטענת הוועדה, מיד כשהתגלתה הטעות היא החלה לנקוט בהליכים גם נגד השכנים האחרים, אך בשלב זה היה כבר מאוחר מדי להוציא צו מנהלי ולכן היא פנתה להליכים משפטיים רגילים.
בני הזוג המשיבים טענו מנגד כי לא הייתה כאן אפליה מקרית. לטענתם, הוועדה פעלה במכוון ובזדון כחלק ממדיניותה העקבית של עיריית ערד למרר את חייהם של חסידי קהילת גור בעיר.
אין הסברים או ראיות
אלא שהשופט אלון אינפלד לא מצא צורך לדון בטענה זו, שכן הוא סבר ממילא שההחלטה על ביטול הצו הייתה נכונה.
השופט אמנם לא הסכים עם השימוש במושג "מראית עין", שכן לטעמו אי אפשר לבסס צו הריסה מנהלי רק על "'מראית עין של אפליה". עם זאת, הוא ציין כי הוא סבור שבית המשפט נקט בכוונה בלשון זהירה משום שלא היו בידיו די ראיות כדי לקבוע חד-משמעית שהעירייה נקטה באכיפה בררנית.
לטעמו של השופט, הסיבה המשפטית המדויקת שבגינה הצו בוטל היא שהוועדה לא הצליחה להוכיח שלא נקטה באכיפה בררנית במצב שבו הייתה בפועל התייחסות שונה כלפי המשיבים לעומת השכנים האחרים.
השופט ציין כי הוועדה לא הסבירה את הסיבה לטעות, בהתחשב בכך שניתן היה לראות את עבירת הבנייה ברגע שמגיעים לבניין. יתרה מזאת, המפקח הגיע לדירה הספציפית של המשיבים בעקבות תלונת "תושב" עלום שלא ברור למה התלונן דווקא עליהם.
אז נכון שלא הוכח כי הוועדה נקטה בהפליה זדונית, אבל באותה מידה "לא נקבע ממצא פוזיטיבי הפוך, לפיו מתקבל ההסבר להבחנה בין השכנים".
השופט אינפלד הוסיף וציין כי נקיטת ההליכים המשפטיים נגד השכנים אינה יכולה להציל את הוועדה, משום שהוצאת צו הריסה מנהלי – שמורה על הריסה מהירה – אינה דומה להליך משפטי רגיל.
לבסוף הוא ציין כי אינו סבור ש"חוטא יצא נשכר", שכן "ההבדל היחיד הוא שיידרש הליך ממושך ומורכב יותר, כדי להביא לאותה הריסה. זוהי תוצאה מאוזנת וראויה", סיכם.
משכך, הערעור נדחה והוועדה המקומית חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 6,000 שקל.
- ב"כ המערערת: עו"ד חיים שימן
- ב"כ המשיבים: עו"ד צבי רוזנטל
* עו"ד ושמאית מטי לשם עוסקת במקרקעין ותכנון ובנייה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.