מלבד הדירה, בית המשפט קבע שיש לאזן במסגרת חלוקת הרכוש גם רבע מיליון שקלים שלטענת הבעל הועברו אליו מעזבון אימו המנוחה. ערעורו למחוזי נדחה
גבר שקיבל מאמו דירה בירושה יאולץ לחלוק בה עם אשתו לשעבר – כך נקבע בבית המשפט למשפחה ואושרר לאחרונה במחוזי בלוד. סגנית הנשיאה ורדה פלאוט (אב"ד), השופט צבי ויצמן והשופטת צבייה גרדשטיין פפקין דחו את ערעור הבעל על החלטת בית המשפט שלפיה מתקיימת לגבי הדירה כוונת שיתוף ספציפי. עוד הם אימצו את הקביעה כי 250 אלף השקלים שלטענת הבעל קיבל מעיזבון אמו, יאוזנו במסגרת חלוקת הרכוש.
הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1987 באוזבקיסטן ועלו ארצה כעבור ארבע שנים. הם הביאו לעולם ארבעה ילדים ובשלב מסוים קבעו את מושבם ברמלה, נוכח עיסוקו של הבעל כעורך דין בעיר. בשנת 2005 רכשה אימו של הבעל דירה ברמלה ומיד לאחר בני הזוג נכנסו לגור בה. במהלך השנים הם ביצעו בדירה שיפוצים משמעותיים, שכללו בין השאר הוספת קומה ששימשה כיחידת דיור עבור בנם.
בשנת 2014 הלכה לעולמה אם הבעל, והותירה אחריה צוואה שלפיה דירתה ברמלה תוענק לו. ואכן, בהמשך נרשמה הדירה על שמו, אלא שאז נוצר סכסוך בינו לבין אשתו והם נפרדו. באוקטובר 2020 הגישה האישה תביעה רכושית שבמסגרתה דרשה לקבל, בין היתר, חצי מהדירה וכן רבע מיליון שקל שהתקבלו בחשבון בעלה.
בית המשפט למשפחה קבע כי אף על פי שהדירה הוענקה לבעל בירושה ומהווה "נכס חיצוני" שמוחרג ככלל מחלוקת הרכוש, הרי שנוכח תקופת הנישואים הארוכה, השנים הרבות בהן התגוררו הצדדים בנכס והשיפוצים הניכרים שביצעו בו – מתקיימת לגביו כוונת שיתוף ספציפי כך שהוא שייך לשניהם שווה בשווה.
בנוגע ל-250 אלף השקלים נקבע כי בהיעדר הוכחה שהכסף התקבל מעזבון האם, הוא משותף לצדדים ויש לחלק אותו ביניהם.
האיש לא השלים עם פסק והדין והגיש באוקטובר אשתקד את הערעור למחוזי. לטענתו, בית המשפט למשפחה הגיע לתוצאות סותרות שכן מצד אחד נקבע שהדירה שייכת לאמו והיא העניקה לו אותה בצוואתה, ומן העבר השני נקבע שמדובר בנכס משותף. גם ביחס לרבע מיליון השקלים נטען שבית המשפט טעה כשלא מינה מומחה שיבדוק אם אכן מדובר בכספי ירושה. מנגד, האישה טענה שפסק הדין נכון ואין לשנותו.
"נכס שגדל עם המשפחה"
שופטי המחוזי קיבלו את עמדת האישה. הם הבהירו שגם אחרי חקיקת חוק יחסי ממון אפשר להוכיח שיתוף רכושי בנכסים חיצוניים (כמו דירה המתקבלת בירושה) מכוח הלכת השיתוף הספציפי, כך שאין באמת סתירה בקביעותיו של בית המשפט למשפחה.
השופטים סמכו על נימוקי פסק הדין ביחס לקיומה של כוונת שיתוף ספציפית – נישואים ארוכים של 35 שנה, כשבמשך חצי מהתקופה בני הזוג גרו בדירת הירושה. "אם לא די בכך", כתבו השופטים, "הצדדים אף שיפצו את בית המגורים מספר פעמים לרבות שיפוץ מהותי שנעשה בשנת 2011 ובו הוסיפו קומה לצורך חדר שישמש את אחד מילדיהם - רוצה לומר עסקינן בנכס 'שגדל עם המשפחה' והיה חלק בלתי נפרד מאורחותיה".
השופטים אף לא מצאו לנכון לשנות מהקביעה ביחס לרבע מיליון השקלים, ולפיכך הורו על דחיית הערעור וחיוב הבעל בהוצאות של 15 אלף שקל.
- ב"כ המערער: עו"ד ד. ביטון
- ב"כ המשיבה: עו"ד דיינה הר אבן
עו"ד טל לביא
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.