הדירה של האישה ובעלה אוחדה עם דירת החמות (שציוותה אותה לבנה) והם התגוררו בדירה המורחבת עם ילדיהם במשך 20 שנה. נקבע כי הוכח כאן "דבר מה נוסף" מעבר לנישואים ממושכים שמצדיק להכיר בה כרכוש משותף
אישה זכתה לאחרונה בחצי מהדירה שרשומה על שם חמותה המנוחה במסגרת הליך חלוקת רכוש. סגנית בית המשפט למשפחה בצפת אביבית נחמיאס קבעה כי מדובר בנכס משותף על רקע נסיבות החיים של בני הזוג, שכללו: נישואים ממושכים של עשרות שנים בשיתוף כלכלי, איחוד הדירה של האם עם הדירה שלהם למשך תקופה ארוכה, זכייתו של הבעל בדירת האם על-פי צוואתה והעובדה שזוהי כעת הדירה היחידה שלהם.
בני הזוג רכשו ב-1991 דירה צמודה לדירה שבו התגוררה אם הבעל, ואיחדו את שתיהן לדירה גדולה שבה חיו במשך 20 שנה עם ששת ילדיהם ועם האם (עד שנפטרה ב-1993).
ב-2013 הם הפרידו את הדירות חזרה, העבירו את הדירה שלהם לאחד הילדים ועברו בעצמם לגור בדירה של האם. הדירה הזו עדיין רשומה על שמה אבל למעשה היא שייכת לבעל מאחר שהורישה לו אותה בצוואה.
בני הזוג חיים היום בדירה אבל שורר ביניהם נתק מוחלט ומזה תקופה הם מנהלים הליכים משפטיים במטרה להיפרד כלכלית. במסגרת זו, תבעה האישה להכיר בה כבעלת חצי מהזכויות בדירה שלטענתה היא דירה משותפת.
בעלה התנגד וטען שמדובר בדירה שקיבל בירושה מאמו שהשקיעה בה את מיטב כספה. לדבריו, ברוב הזמן הוא ואשתו חיו בדירה שלהם והחיבור בין הדירות היה זמני בלבד. גם אחרי שנתנו את הדירה שלהם במתנה לבן ועברו לגור בדירה של אמו היה ברור לטענתו שלא מדובר ברכוש משותף, במיוחד לנוכח הריבים הבלתי פוסקים ביניהם.
מצג אקטיבי של שיתוף
אבל סגנית נשיא בית המשפט אביבית נחמיאס לא הסכימה עם הבעל. היא קבעה כי הוכח "דבר מה נוסף" מעבר לנישואים עצמם שמצדיק להכיר בזכויות האישה בדירה.
השופטת קבעה כי בתי המשפט נוהגים לקבל טענת שיתוף כשבוצע איחוד פיזי של דירות. היא דחתה בהקשר הזה את הטענה שהיה זה "חיבור זמני בלבד" תוך שהדגישה כי בני הזוג גרו בדירה עם ילדיהם במשך שנים ארוכות, גם הרבה אחרי שהאם נפטרה. "איחוד הדירות משך כשני עשורים, לכל הפחות, אינו יכול להיחשב כעניין זמני, אף אם בשלב מסויים הוחלט על פיצול הדירות מחדש", כתבה. "בעניינו, התקיים מצג אקטיבי מצידו של הנתבע לפיו ההתייחסות לדירת האם ולדירת הצדדים הינה כאל דירה אחת משותפת".
השופטת הוסיפה כי בניגוד לטענת הבעל "הלכת השיתוף איננה דורשת חיים הרמוניים נטולי חיכוכים". עצם העובדה שבני הזוג חיו יחד יותר מ-40 שנה וניהלו משק בית משותף כשכל אחד תרם למאמץ המשפחתי מספיקה כדי להוכיח שהיה ביניהם שיתוף כלכלי, כולל בדירה.
עוד ציינה השופטת כי לא ייתכן שהתובעת הייתה מוותרת על הדירה שלהם לטובת הבן לו הייתה סבורה כי אין לה זכויות בדירה של האם והיא תישאר ללא קורת גג.
בסיכומו של עניין קבעה השופטת כי נסיבות החיים של בני הזוג, העובדה שאיחדו יחד את הדירה שלהם עם דירת האם, התגוררו בה שנים ארוכות, גידלו בה את ילדיהם, השקיעו בשיפוץ ובהרחבה שלה ומדובר היום בבית היחיד שלהם – כל אלה מחייבים להכיר בדירה כנכס משותף.
לא נפסקו הוצאות.
עו"ד לילך אהל מסנר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.