בני הזוג התגרשו בחלוף כ-25 שנות נישואין, שאת מחציתן העבירו בדירת הבעל. בית המשפט המחוזי קבע בדעת רוב כי ההסכם נזנח ואין לו תוקף
גבר שעמד בפני חתונה החתים את ארוסתו על הסכם ממון, אשר קבע כי דירתו שייכת לו בלבד. לימים הצדדים נישאו ועברו לדירת הבעל, שם גרו במשך 12 שנה עד שרכשו בית משותף. בשלב מסוים הם התגרשו ועלתה השאלה למי שייך הנכס: לבעל בלבד או לשניהם? שופטי המחוזי בחיפה, סארי ג'יוסי (אב"ד) ועפרה אטיאס, קבעו שלמרות ההסכם הדירה שייכת לצדדים במשותף. לעומתם קבע השופט ניצן סילמן, בדעת מיעוט שלא התקבלה, כי הדירה שייכת רק לבעל.
תחילת הפרשה בנובמבר 1992 אז רכש המערער את הדירה מושא ההליך תמורת 309 אלף שקלים. כשלוש שנים לאחר מכן, עת עמד בפני נישואיו למשיבה, חתמו לטענתו הצדדים על הסכם ממון שקבע כי דירתו שייכת לו בלבד. האישה, מצדה, כפרה בכך שחתמה על ההסכם. מכל מקום, אין מחלוקת שההסכם לא אושר בשום שלב בבית המשפט או בבית הדין הרבני.
לאחר חתונתם התגוררו בני הזוג בדירת הבעל למשך 12 שנה, מ-1995 עד 2007, אז קנו בית משותף. בדצמבר 2021, אחרי למעלה מ-25 שנות נישואין והבאת שני ילדים משותפים לעולם, הם התגרשו. בפברואר האחרון קבע בית המשפט למשפחה בקריות כי למרות הסכם הממון, הוכחה כוונת שיתוף לגבי הדירה ולכן על הבעל להעביר את מחצית שוויה כיום – 550 אלף שקלים – לידי גרושתו.
האיש סירב להשלים עם התוצאה והגיש במהרה את הערעור למחוזי. לטענתו הסכם הממון מדבר בעד עצמו, ולפיו דירתו הוחרגה מחלוקת הרכוש ולכן שייכת לו בלבד.
מנגד טענה האישה שצדק בית המשפט למשפחה בקביעתו. לדבריה הסכם הממון פיקטיבי ולא נחתם מול ערכאה שיפוטית כלשהי, כך שהוא חסר משמעות.
שילמו יחד את המשכנתה
שופטי הרוב, ג'יוסי ואטיאס, הסכימו לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט למשפחה. נקודה מרכזית שהודגשה בפסק דינם הייתה העובדה שבני הזוג לשעבר שילמו יחד, דרך חשבונם המשותף, את מרבית החזרי המשכנתה על הדירה, בסך כולל של 220 אלף שקלים.
על רקע תקופת הנישואין הארוכה בכלל ותקופת המגורים הלא מבוטלת בדירת הבעל בפרט, ובהינתן התשלום המשותף על המשכנתה, קבעו השופטים שהוכחה כוונת שיתוף ביחס לנכס, הגוברת על הסכם הממון.
"המערער לא סיפק תשובות והסברים לשאלה מדוע לא הובא ההסכם לאישור בית משפט כמתחייב על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, כדי להקנות לו תוקף משפטי, וסבורני כי הימנעות מלעשות כן, ללא שבאו לצידה הסברים משכנעים, מובילה למסקנה שגם אם נערך הסכם, הוא נזנח על ידי הצדדים והם לא היו מעוניינים עוד לאשרו ולהעניק לו תוקף מחייב", נכתב בפסק הדין.
לעומת שופטי הרוב סבר שופט המיעוט סילמן כי לא מתקיימת כוונת שיתוף בנוגע לדירה, וכי הדבר נלמד בין היתר מהסכם הממון, "אשר אף אם יש לתת לו משקל נמוך משלא אושר בבית משפט או על ידי נוטריון – הרי שיש בו כדי לגלות דעתו של המערער ביחס להעדר כוונת שיתוף בדירה".
בנסיבות אלה נקבע שהחלטת בית המשפט לחייב את האיש לשלם לגרושתו את מחצית שווי הדירה, 550 אלף שקלים, תיוותר על כנה.
- ב"כ המערער: עו"ד אודי גנון ועו"ד נורית פסטינגר
- ב"כ המשיבה: עו"ד אביבית מוסקוביץ ועו"ד סיגל ברטלר
עו"ד יעקב עופרי אוזן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.