במהלך מו"מ לרכישת בית בשוהם נמצאה בנייה בלתי חוקית. המוכרים התחייבו לספק היתר בנייה שיכשיר אותה בדיעבד אך לא הצליחו לעשות זאת. הבעלים המקוריים של הבית, שמכרו אותו בשנות ה-90 ובכלל לא היו צד להסכם, יישאו בחצי מסכום הפיצוי.
השופטת יסכה רוטנברג מבית משפט השלום בתל-אביב קיבלה את תביעתם של בני זוג שרכשו בית בשוהם וקבעה כי המוכרים יפצו אותם חלקית על הפרת הסכם.
חוזה המכר נחתם ב-2012. במהלך המו"מ לרכישה, עוד לפני שנחתם ההסכם, התברר שישנן בבית חריגות בנייה ואי התאמות בין הבנייה לבין היתר הבנייה שהתקבל ב-1995.
למרות זאת, הצדדים ביקשו לבצע את העסקה וסיכמו ביניהם שהנתבעים ידאגו להוציא תוך 12 חודשים היתר בנייה חדש מהמועצה המקומית שהם, שישקף את הבנייה שבוצעה ויכשיר אותה בדיעבד.
בספטמבר 2012 – שנה לאחר החתימה – סיפקו הנתבעים היתר חדש בו אושר חלק עיקרי מהבנייה הקיימת, אולם הממ"ד שבבית לא עמד בדרישות הג"א ולכן לא אושר, והתעורר צורך לבצע עבודות בנייה על מנת לאשרו.
המוכרים ביקשו לבצע את השינויים הדרושים אך הרוכשים סירבו, ומכאן החלה התכתבות שהעלתה חרס.
בתביעתם, הרוכשים לא ביקשו לאכוף את ההסכם אלא לקבל את מלוא הפיצוי המוסכם בגין הפרתו, בסך 337,500 שקל.
בין היתר הם טענו כי היתר המחייב שינוי הממ"ד הוא לא היתר שמכשיר את הבית במצבו, ומכאן שהנתבעים לא עמדו בהסכם, גם אם הג"א הוא שמנע מהם לעמוד בהתחייבותם.
המוכרים טענו מנגד כי לא הפרו את ההסכם היות שסיפקו היתר, אלא שהתובעים לא מאפשרים להם לבצע את העבודות הדרושות כדי להכשיר גם את הממ"ד.
בנוסף טענו המוכרים כי הם הסתכמו על מצגים שקיבלו מאנשי המועצה וסירוב הג"א הפתיע אותם, ובנסיבות אלה הם עשו מצדם כל מה שיכלו.
בהתאם לכך הנתבעים הגישו הודעות צד שלישי נגד המועצה ונגד הבעלים המקוריים של הבית, שמכרו להם אותו בשנות ה-90. לטענתם, הבעלים המקוריים הם שבנו את הבית בניגוד להיתר, והמועצה התרשלה כשנתנה טופס אכלוס וטופס גמר בנייה שמאשרים כי הבית נבנה בהתאם להיתר המקורי.
לקחו סיכון
לנוכח הניסוח הפשוט והברור של חוזה המכר, השופטת רוטנברג הבהירה כי "כל היתר שאינו משקף ואינו מכשיר את כל הבנוי בפועל אינו יכול להיחשב כעמידה בהתחייבות החוזית".
לפי השופטת, הנתבעים לקחו על עצמם סיכון מאחר שגילו לפני החתימה שהבנייה אינה תואמת את ההיתר המקורי. לכן, גם אם עשו כל שביכולתם, עליהם לשאת בתוצאות הפרת ההסכם.
עם זאת השופטת החליטה להפחית את הפיצוי ולהעמידו על 220,000 שקל בלבד, זאת לנוכח מכלול הנסיבות ובהן מהות ההפרה, העובדה ששני הצדדים ידעו שהבנייה לא תואמת את ההיתר, והעובדה שהומצא היתר חדש המכשיר את מרבית החריגות.
אולם בכך לא תם העניין, השופטת קבעה כי הבעלים המקוריים של הבית (צד ג') ישלמו לתובעים 110,000 שקל, כך שבפועל הנתבעים ישלמו רק חצי מהפיצוי. קביעה זו נבעה בין היתר מהתרשמות השופטת שהמוכרים הראשונים בנו את הבית בידיעה שישנן חריגות בנייה. חלקיות הפיצוי נבעה מכך שהבעלים המקוריים לא היו חלק מהחוזה, ולא לקחו על עצמם אחריות לשלם פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק.
הודעות צד ג' נגד המועצה המקומית נדחו.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד משה לין
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.