מושבניק הוריש את נחלתו לילדיו ונישל בת אחת. 22 שנה לאחר שקוימה צוואתו קבע בית המשפט שהיא לא רלוונטית, שכן על-פי הסכם המשבצת זכויותיו במשק עברו לזוגתו
צוואות של ברי רשות במשק חקלאי לעולם כפופות להסכם המשבצת, הקובע שנחלתם תועבר אחרי מותם לבן-זוגם שנותר בחיים: כך הבהירה לאחרונה השופטת קרן מילר מבית משפט השלום בירושלים. בהתאם לכך היא קבעה שלצוואת גבר, המורישה את משקו לששת ילדיו, אין כל משמעות שכן במועד פטירתו זוגתו עדיין הייתה בין החיים.
המשק שבמוקד ההליך, במושב באזור ירושלים, היה שייך לבני זוג והורים ל-7, כברי רשות. האב, שנפטר ראשון, הוריש בצוואה את זכויותיו בנחלה ל-6 מילדיו בחלקים שווים, תוך נישול בתו השביעית. במרץ 2003 ניתן צו לקיום צוואתו.
לאחר מות בעלה ערכה האם צוואה משלה, המורישה את המשק בצורה אחרת: 19.8% לבת שנושלה בצוואת האב, ו-13.36% לכל אחד מששת ילדיה הנותרים. בינואר 2015 ניתן צו לקיום הצוואה שלה.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט סיפר התובע כי בשנים 2018 ו-2023 רכש משלוש יורשות – הבת שבהתחלה נושלה, ושתיים מאחיותיה – את מלוא זכויותיהן במשק. לעמדתו נוכח סעיף מפורש ב"הסכם המשבצת", הקובע שעם מות בר הרשות זכויותיו עוברות לבת זוגו, יוצא שלצוואת המנוח אין תוקף, ויש לחשב את שיעור חלקו (של התובע) בקרקע בהתאם לצוואת המנוחה.
במלים אחרות, טען התובע, יש להכיר בבעלותו על 46.52% מהמשק (19.8% + 13.36% + 13.36%), ובהתאם לכך להעביר אליו, על-פי חלקו היחסי, את דמי השכירות המתקבלים מהשכרת המבנים שבנחלה.
לעומתו טענו הנתבעים, חלק מהיורשים, כי צווי קיום צוואות הוריהם גוברים על הסכם המשבצת, באופן שחלקו של התובע במשק פחות מהנטען על-ידו, על רקע נישול אחת המוכרות בצוואת אביה.
לא חלק מהעיזבון
השופטת מילר הסבירה שעל-פי הסכם המשבצת, במקרה של פטירת בר הרשות מועברת זכות השימוש שלו במשק לבן זוגו שנותר בחיים. אלא שבמקרה זה, העירה, האב ציווה את המשק לילדיו בלבד, והוא נפטר לפני בת-זוגו. בנסיבות אלה עלתה השאלה אילו מההוראות גוברת: זו שבהסכם המשבצת או שבצוואת האב?
לאחר שסקרה את הפסיקה הרלוונטית הגיעה השופטת למסקנה שהסכם המשבצת גובר על הצוואה. באחד מפסקי הדין שציטטה נכתב שזכויות בר רשות בנחלה חקלאית אמנם ניתנות להעברה, לרבות בדרך של הורשה, אולם זאת "בכפוף להסכם הרישיון ולתנאים הקבועים בו". בפסק דין אחר, שאושר בעליון, הובהר שזכות בר רשות שנפטר אינה מהווה חלק מעיזבונו.
"המסקנה היא כי יש ליתן ככל הניתן תוקף ומשמעות להוראות צוואות המנוחים, אך זאת בכפוף להוראותיו של הסכם המשבצת. כאשר נפטר המנוח, הייתה בת זוגו בחיים. במקרה כזה חל סעיף 19ג להסכם המשבצת הקובע מפורשות כי בעת פטירתו עוברות זכויותיו במלואן לבת זוגו. כמוזכר בפסיקה לעיל, במקרה כזה אין הזכויות עוברות לילדיו של המנוח, ואין תוקף להוראות הקובעות אחרת בצוואה", כתבה השופטת.
לפיכך, היא סיכמה, לאחר מות המנוחה אין עוד רלוונטיות לצוואת הבעל, ויש לבחון את חלוקת דמי השכירות לפי צוואת המנוחה, מאחר שהייתה בעלת מלוא הזכויות במשק בעת פטירתה. יוצא, לדברי השופטת, שצודק התובע בטענתו כי רכש 46.52% מהמשק ולא פחות מכך, והוא זכאי לדמי שכירות בהתאם לחלקו היחסי.
- ב"כ התובע: עו"ד שלמה שרעבי ועו"ד יואל שוסף
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אוהד אדוין שפק
עו"ד רגב אלקיים עוסק/ת בנחלות ומשקים במושבים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.