אישה הסובלת מבעיות אורתופדיות נשלחה על-ידי שירות התעסוקה לעבוד בבית הארחה. היא סיפרה למנהל העבודה על מגבלותיה, אך זה אמר לה שאם לא תעבוד – ידווח על "סירוב". האישה חששה, החלה לעבוד – ונפצעה. בית ההארחה חויב לפצות אותה עקב רשלנות המנהל.
האישה חתמה אבטלה בשנת 2005 והופנתה לשירות התעסוקה. בשלב מסוים היא הופנתה על-ידו לעבוד בבית ההארחה ביישוב הצפוני "אלוני הבשן", שם נודע לה כי היא אמורה לעבוד בניקיון חדרים. אף שאמרה למנהל העבודה כי היא סובלת מזה שנים מ"מרפק טניס" ואינה מסוגלת לעבוד בעבודה פיזית קשה, הוא האיץ בה לעשות זאת בתוקף.
נפגעתם בזמן העבודה?
פנו ל-עורך דין תאונות עבודה
והנה, מספר ימים לאחר שהחלה לעבוד, האישה נפגעה בכתף. התאונה הוכרה על-ידי ביטוח לאומי כתאונת עבודה והאישה חדלה לעבוד. בשנת 2012 היא תבעה פיצוי על נזקיה – בהם הפסדי שכר, כאב וסבל – משירות התעסוקה ומבית ההארחה.
האישה טענה כי שירות התעסוקה התרשל כאשר הפנה אותה לעבודה פיזית, מבלי שדיווח לבית ההארחה – המעסיק – כי ועדה רפואית קבעה שאסור לה להרים משקלים כבדים.
בית ההארחה הואשם בכך שהעסיק אותה למרות שסיפרה למנהל העבודה על מגבלותיה הגופניות. לדבריה, היא הסכימה לעבוד מכיוון שהמנהל לחץ עליה והזהיר אותה שאם לא תתחיל בעבודה – יכתוב ללשכת התעסוקה כי סירבה – מה שעלול היה לשלול את זכויותיה.
שירות התעסוקה ביקש לדחות את התביעה. הוא טען כי התובעת לא יידעה אותו על מגבלותיה, ומכל מקום, התובעת הפנתה לאיזושהי נכות זמנית שהוכרה לה ב-1999 ונבעה בכלל מבעיות גניקולוגיות ולא אורתופדיות.
בית ההארחה ביקש אף הוא לדחות את התביעה וגם טען כי לא יידעה אף אחד על מצבה הרפואית. מנהל העבודה אף הכחיש שאמר לתובעת שידווח על סירוב.
התובעת הודתה בפני בית המשפט שלא יידעה את שירות התעסוקה על מגבלותיה, אך עמדה על כך שדיווחה זאת במפורש למנהל העבודה.
פחדה לסרב
בהתחשב בהודאת התובעת, השופט דניאל קירס מבית משפט השלום בקצרין קבע ששירות התעסוקה לא התרשל בכך שהפנה את התובעת לעבודה פיזית, ופטר אותו מאחריות.
הסיפור עם בית ההארחה נגמר אחרת. השופט האמין לתובעת שדיווחה למנהל העבודה על מצבה. התובעת – שמתקשה בשפה העברית – הגיעה למקום עם בעלה, שהעיד כי הוא זה שסיפר על כך למנהל. השופט קבע כי הוא מאמין לעדותו, ומעדיף אותה על פני העדות החמקמקה של מנהל העבודה.
משכך, השופט קבע שבית ההארחה התרשל כשלמעשה הכריח את התובעת לעבוד בעבודה פיזית אף שלא הייתה כשירה לכך. בתוך כך השופט קבע כי הוא מאמין שהמנהל איים על התובעת עם הודעת סירוב.
עם זאת, השופט ייחס 20% מהאחריות לתאונה לתובעת. זאת, משום ש"העדיפה" לסכן את גופה, מאשר להסתכן בכך שטענותיה בדבר מגבלותיה לא יתקבלו בשירות התעסוקה.
מכאן, התייחס השופט לנזקי התובעת. השופט קבע כי הנכות בכתף, שהועמדה על 10%, אינה גבוהה, ואחרי תקופה של חצי שנה בה התאוששה מניתוח, היה על התובעת לצאת ולעבוד. משכך, נזקיה חושבו בהתאם תוך הפחתת אחוזי האחריות של התובעת לתאונה.
הפסדי השכר של התובעת הועמדו על כ-514 שקל לחודש מיום התאונה ועד הגיעה לגיל פרישה, ומעבר לזה נפסקו לה עוד 57,000 שקל עבור כאב וסבל והוצאות ניידות. בית ההארחה יישא גם בשכ"ט עו"ד בשיעור של 18% מסכום הפיצוי הסופי.
- ב"כ התובעת: עו"ד ליאור איזנפלד
- ב"כ הנתבעים: עו"ד דני לנדס, עו"ד עמנואל וייל
* עורך דין ערן טל ממשרד טל-ינקו ושות' עוסק בתאונות עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.