בני זוג התגרשו ב-1999 וחתמו על הסכם ממון. הם שבו לחיות יחד ונפרדו בשנית 11 שנה לאחר מכן, לאחר שחתמו על הסכם נוסף. שתי התביעות ההדדיות שהגישו לאכיפת ההסכמים התקבלו בבית המשפט.
השופטת הילה גורביץ שינפלד קיבלה לאחרונה שתי תביעות שהגישו בני זוג לשעבר האחד נגד השנייה. האיש טען שיש לאכוף הסכם מ-2010 בו הובטח לו 40% משווי דירתה של האישה והאישה טענה שיש לאכוף הסכם מ-1999 בו הובטחו לה מחצית מזכויות הפרישה של האיש. השופטת קבעה כי ההסכם המאוחר לא שינה את המוקדם ושניהם מחייבים.
בני הזוג נישאו ב-1984 והביאו לעולם שני ילדים. ב-1999 הם התגרשו, כשקודם לכן חתמו על ״הסכם גירושין״. בית הדין הרבני בחיפה אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.
לאחר גירושיהם הם חזרו לחיות יחד כידועים בציבור, ונולד להם ילד נוסף. ב-2010 הם נפרדו בשנית וחתמו על ״הסכם פירוד וממון״. הסכם זה לא הובא לאישור בית המשפט.
ב-2015 בני הזוג הגישו תביעות הדדיות. האיש ביקש לאכוף את ההסכם המאוחר בו הוצהר כי הוא השקיע את כספי פרישתו בדירת האישה. עוד נכתב כי הצדדים מעריכים את שווי ההשקעה של האיש במחצית משווי הדירה המוערך בכ-2 מיליון שקל. כמו כן הסכימו הצדדים כי יש כוונה למכור את הדירה והאישה מתחייבת לשלם לאיש את השקעתו, בסכום השווה ל-40% משוויה או מהתמורה שתתקבל מהמכירה.
האישה טענה מנגד כי ההסכם המאוחר נערך שלא מתוך רצון חופשי. לדבריה, היא הייתה נתונה לאלימות מילולית ופיזית מצד האיש ומדובר בהסכם למראית עין שנחתם בכפיה, עושק וניצול מצוקתה הנפשית. לחילופין היא טענה כי ההסכם אינו מחייב מאחר שלא אושר מכוח חוק יחסי ממון.
במקביל הגישה האישה תביעה נגדית בה ביקשה לאכוף את ההסכם המוקדם בו הצהירו הצדדים שהיא זכאית למחצית מכספי הפרישה של הבעל. לטענתה, הוא לא מקיים את חלקו על פי ההסכם אף שפרש כבר ב-1999.
האיש טען להגנתו כי לא ניתן לאכוף את ההסכם המוקדם. לדבריו, ההסכם מומש בפועל על ידי השקעת כספי הפרישה שלו בדירת האישה, כפי שעולה מההסכם המאוחר. זאת ועוד, לאחר אישור ההסכם בבית הדין חל שינוי נסיבות והצדדים חזרו לחיות יחד. לדבריו, תביעת האישה הוגשה ממניעי נקם ובחוסר תום לב.
לא הסכם ״סתם״
השופטת הילה גורביץ שינפלד מבית המשפט למשפחה בחיפה קיבלה את שתי התביעות. באשר לתביעת האיש היא קבעה כי האישה לא הוכיחה אף אחת מטענותיה לעושק וניצול. היא הוסיפה כי לצורך אכיפת ההסכם המאוחר אין צורך באישור בית המשפט והוא תקף מאחר שבמועד חתימתו הצדדים חיו כידועים בציבור וחוק יחסי ממון לא חל עליהם.
בנוגע לתביעת האישה ציינה השופטת ששני הצדדים מסכימים כי הוא תקף ומחייב אלא שהבעל טוען כי הוא שונה באמצעות הסכם המאוחר.
בהקשר זה השופטת הבהירה כי מאחר שההסכם המוקדם הוא הסכם ממון ולא הסכם ״סתם״ ניתן היה לשנות אותו רק באמצעות אישור ערכאה שיפוטית. בהעדר אישור כזה ההסכם המאוחר אינו גובר על המוקדם.
בסופו של דבר קבעה השופטת כי האישה תשלם לאיש סכום השווה ל-40% משווי הדירה או מהתמורה שתתקבל ממכירתה, כשמהתשלום יקוזזו הסכומים להם התחייב התובע בהסכם המוקדם.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ התובע: עו"ד גלילה בולק
- ב״כ הנתבעת: עו"ד אייל עוז
עו"ד שוקרי פקס
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.