התובע טען שהוא הבעלים האמיתי של 75% מדירה הרשומה על-שם בנו, מכוח הסכם נאמנות. למרות חוות דעת שקבעה כי ההסכם אותנטי – השופטת דחתה אותו
גבר הגיש תביעה לבית המשפט למשפחה בתל אביב, בה ביקש להצהיר עליו כבעלים על שלושת רבעי דירה הרשומה על שם בנו. הבקשה נשענה על הסכם מלפני 13 שנה שלפיו, לכאורה, הדירה נרכשה עבור האב ואשתו המנוחה, תוך שנרשמה על-שם הבן בנאמנות בלבד. השופטת לורן אקוקה דחתה את התביעה והותירה את הדירה בבעלותו המלאה של הבן.
התובע, עורך דין בהשכלתו, הוא אביו של הנתבע. ביוני 2010 נרכשה הדירה מושא התביעה וסמוך לאחר מכן נרשמה הערת אזהרה בטאבו לטובת הבן. שנה לאחר מכן נחתם כביכול הסכם נאמנות בין ההורים ובנם. לפי ההסכם, החזקת הבן בדירה היא בנאמנות בלבד, כאשר הבעלים האמתיים עליה ("הנהנים") הם אביו ואמו, אשר מימנו את הרכישה בחלוקה של 75%-25% (בהתאמה). כשלוש שנים לאחר מכן הלכה האם לעולמה.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט עתר האב להכריז עליו כבעלים של שלושת רבעי דירה, מכוח הסכם הנאמנות. אשר לרבע הדירה הנותר, ציין האב, הוא מסכים שיישאר בבעלות בנו מתוקף צוואת האם שהורישה לו אותו. לדברי האב בנו ניצל לרעה את האמון שניתן בו בכך שהוא מסרב להעביר לו את חלקו בדירה כפי שהוסכם, ומכאן שעל בית המשפט להתערב.
מן העבר השני טען הבן שחתימתו על הסכם הנאמנות זויפה, וכי למעשה הוא נחשף לראשונה להסכם עם הגשת התביעה. הלכה למעשה, טען הבן, הוא אינו נאמן של הוריו והדירה כולה בבעלותו מיום רכישתה. לדברי הנתבע, אביו המתין לפטירת האם על מנת להוציא לפועל את מזימתו להשתלט על רכושו, בידיעה שהיא לא הייתה משתפת עם זה פעולה.
נקודות ולכלוכים
בפסק הדין צוין שלתביעת האב לא צורף עותק מקורי של הסכם הנאמנות, אלא העתק צילומי שלו בלבד עם חותמת "נאמן למקור". במסגרת זו מינתה השופטת קוקה מומחית להשוואת כתבי יד על מנת לאמת או להפריך את טענת הבן, לפיה חתימתו על ההסכם זויפה. מסקנת המומחית הייתה שכלל החתימות על ההסכם אותנטיות ושהוא לא זויף.
ואולם בצעד חריג, בחרה השופטת שלא לאמץ את מסקנת המומחית. היא ציינה שבידי האב היה הסכם הנאמנות המקורי ומשכך לא ברור מדוע היה עליו להחתים אותו ב"נאמן למקור". בהקשר לכך ציינה השופטת שעורכת הדין אשר חתמה "נאמן למקור" על הסכם הנאמנות לא העידה בשל מצבה הרפואי, כך שהגורם היחיד אשר אישר את אותנטיות המסמך היה האב.
נקודה נוספת שהקשתה על קבלת גרסת האב, לדברי השופטת, הייתה בחירתו לרשום הערת אזהרה לטובתו בטאבו על הדירה מכוח הסכם הנאמנות רק במהלך 2017, שש שנים אחרי שנחתם כביכול.
ואולם העמימות סביב מסמכי הנאמנות והתנהלות האב לא הייתה הבעיה היחידה. התברר כי גם עמדת הגרפולוגית לא הייתה נקייה מספקות, שעה שהיא לא עיינה בהסכם הנאמנות המקורי, ואף אישרה בעדותה כי ההעתק הצילומי שבחנה היה עם "נקודות ולכלוכים".
יתרה מכך, הדגישה השופטת, בחוות דעת המומחית לא צוין שבוצעה בדיקה כלשהי השוללת את האפשרות שחתימת הבן הושתלה בהסכם הנאמנות בשיטת "העתק-הדבק".
בנסיבות אלה בחרה השופטת שלא לאמץ את מסקנת הגרפולוגית. תביעת האב נדחתה בהעדר הוכחה חד משמעית שמדובר בהסכם אותנטי. לטובת הבן נפסקו הוצאות בסך 10,000 שקל.
- באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד נחום שר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.