האישה טענה כי צוואות שערכה אלמנת אביה, בהן הורישה לה דירה, מבססות את בעלותה עליה כבר כעת. השופטת: "טענה חסרת היגיון"
בית המשפט למשפחה בחדרה דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה לבעלותה על דירה, בין השאר מכוח צוואות שערכה לטובתה אלמנת אביה המנוח. השופטת יפעת שקדי שץ הבהירה שכל עוד המורישה בחיים, אין אפשרות לראות בצוואה כמסמך שעונה על "דרישת הכתב" בעסקת מקרקעין.
הנתבעת הייתה בת זוג של אבי התובעת, אשר נפטר במהלך 2016. במוקד הסכסוך ביניהן ניצבה דירת עמידר, שכל אחת מהן טענה לבעלות עליה.
הבת טענה שבינה לבין האלמנה נכרת הסכם בעל-פה שלפיו הדירה שייכת לה בלבד. לדבריה הרכישה הפורמאלית אמנם בוצעה באמצעות בת הזוג, שכן לה הייתה הזכות לקנות דירה בהנחה מעמידר, אלא שבפועל התשלום עבור הנכס נעשה על ידי הבת וגם דמי השכירות לאורך השנים התקבלו אצלה.
לתמיכה בעמדתה הפנתה התובעת, בין היתר, לשתי צוואות שערכה אלמנת אביה, בהן הורישה לה את הנכס.
מנגד טענה האלמנה שמדובר בדירה שקנתה עוד לפני נישואיה למנוח ובה היא גרה מאז שעלתה לארץ. לדבריה, הבת בשום אופן לא שילמה עליה אלא רק הלוותה לה כספים לרכישתה – וההלוואה נפרעה על ידה לאורך השנים באמצעות העברת דמי השכירות לידיה.
לדברי האלמנה דווקא צוואותיה לטובת הבת הן אלה שמפריכות את גרסתה, שכן אם כוונתן הייתה שהדירה תהיה של הבת, מדוע לא נעשתה פשוט העברת בעלות על שמה?
רמאות אינה "זעקת הגינות"
השופטת שקדי שץ הסבירה שברמה העקרונית אפשר להכיר בעסקת מקרקעין כתקפה הגם שלא עוגנה במסמך בכתב, אלא שלפי הפסיקה – מדובר במקרים "נדירים שבנדירים" אשר עולה מהם "זעקת הגינות" והסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה. ואולם לדבריה, זה אינו המקרה כאן.
מניתוח גרסת הבת עולה, לדברי השופטת, שהיא מבקשת למעשה להכיר במעשה רמאות מצדה מול "עמידר" כבסיס לבעלותה על הדירה. ואולם "ככל שכוונת הצדדים הייתה להעמיד את הנתבעת בחזית כאשר העסקה מתגבשת עבור התובעת", כתבה, "מדובר בהתנהלות שאינה ראויה מול עמידר ובית המשפט אינו יכול להסתמך על עקרון תום הלב ולקבל טענה של 'זעקת ההגינות' שעה שהעסקה הנטענת נעשתה בחוסר תום לב של הצדדים".
בתוך כך השופטת דחתה את ניסיון הבת להיבנות מהצוואות שערכה האלמנה לטובתה, כמסמך בכתב המגבש את בעלותה על הדירה. על רקע טענת הבת כי השתיים הסכימו בעל-פה שהדירה נקנתה עבורה, עולה מאליה השאלה: מדוע היא הייתה צריכה שיצוו לה את הנכס אם הוא כבר שלה?
מלבד זאת, נימקה השופטת, אין היגיון בעמדת הבת שכן צוואה אפשר לשנות בכל רגע נתון, והיא עומדת לביצוע רק אחרי מות המוריש ומתן צו לקיום צוואה.
בנסיבות אלה התביעה להכרה בתובעת כבעלת הדירה נדחתה, והיא חויבה בהוצאות של 30 אלף שקל לטובת אלמנת אביה.
- ב"כ התובעת: עו"ד פטיתו
- ב"כ הנתבעת: עו"ד גולן
עו"ד מורן בריק מילר
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.