הבת, שרכשה את החלקה הסמוכה לחלקה של אביה, הגישה נגדו תביעה לסילוק יד וטענה כי השביל פולש לשטח שלה. השופטת קבעה שלטובת האב עומדת זיקת הנאה
בבית המשפט למשפחה בפתח תקווה נדחתה לאחרונה תביעה לסילוק יד שהגישה בת נגד אביה. בין הבת לאביה יחסים עכורים. לפני 11 שנה הבת רכשה חלקה סמוכה לחלקה של אביה. היא טענה כי שביל גישה בו האב עושה שימוש נסלל תוך פלישה לשטח שלה ועליו לפנותו. בית המשפט קבע כי לטובת האב עומדת זיקת הנאה אישית מכוח שנים והוא יכול להמשיך להשתמש בשביל.
שתי החלקות היו שייכות בעבר להוריו של האב. ב-1971 קיבל מהם האב במתנה חצי מהשטח כדי שיוכל לבנות את ביתו לידם. החצי השני של השטח נשאר בחזקת הסבים. האב בנה את ביתו וסלל שביל אספלט לצורך חניית רכבו, על השטח של הוריו.
ב-1975 הסבים העבירו במתנה את השטח שלהם לשלושת נכדיהם (ילדיו של האב). ב-2009, לאחר הליך משפטי, קנתה הבת את השטח יחד עם אח נוסף.
בתביעה טענה הבית כי מערכת היחסים בינה לבין אביה היתה קשה והוא נהג לעיתים תכופות להשתמש באלימות פיזית ומילולית כנגדה. ב-1997 בעקבות האלימות היא הגישה נגדו תלונה במשטרה ועברה לגור עם סבתה. אביה ניתק קשר עם אמו והיא זו שנותרה לסעוד אותה.
היא הוסיפה כי לאחר שקנתה את השטח של הסבים מאחיה רצתה להקים גדר מפרידה בין שתי החלקות אך גילתה שזה לא אפשרי מכיוון שהשביל שסלל האב בכניסה לביתו פולש לשטחה ומפריע להקמת הגדר.
לטענתה, אביה הוא מסיג גבול ופולש ועליו להרוס את השביל.
האב הכחיש את הדברים וטען כי בתו היא שהתעללה בכל הסובב אותה. לדבריו, את שביל האספלט הוא לא בנה לבדו אלא עם הוריו המנוחים, בין השנים 1971-1973 במטרה לאפשר לו להגיע עם רכבו המסחרי למרפאה הווטרינרית שהוא מנהל בביתו.
לטענתו, רוב שטח השביל נמצא בחלקה שלו וסנטימטרים ספורים פולשים לחלקה הסמוכה. הוא הוסיף כי יש לו זיקת הנאה היות והוא משתמש בשביל למעלה מ-30 שנה.
גלוי לעין כל
השופטת מירב אליהו ציינה כי שביל האספלט הסלול שפולש לשטחה של התובעת נסלל כבר בשנות השבעים המוקדמות, כשהתובעת הייתה בת 4. בתמונה מאותן שנים רואים את התובעת רכובה על אופניים בשביל מה שמוכיח כי היא ידעה כל חייה אודות השימוש שנעשה בו.
השופטת קבעה כי לאב עומדת זיקת הנאה למעבר לחלקה שבבעלותו מכוח השימוש רב השנים שעשה בשטח.
היא הדגישה בהקשר זה כי השביל נסלל בהסכמת הסבים עוד בטרם רכשה התובעת את החלקה.
בנוסף, מדובר בשביל שהוא גלוי לעין והתובעת ידעה שנים ארוכות על השימוש שהנתבע עושה בו.
גם רציפות השימוש הוכחה שכן האב משתמש בו ומחנה את רכבו על בסיס יומי בשטח מאז 1973. כשהתובעת קנתה את השטח האב כבר השתמש בו 36 שנים ללא עוררין מצד הסבים.
עם זאת השופטת קבעה שזיקת ההנאה שייכת לאב באופן אישי ואין לשייך אותה לחלקה שלו באופן גורף.
בנסיבות אלה דחתה השופטת את התביעה. כדי להבטיח שהצדדים יוכלו לגור בשלום זה לצד זה היא הורתה על הקמת גדר רשת בגובה 1.5 מטר בין החלקות, בהתאם לתוואי השביל, על חשבון הנתבע.
התובעת חויבה בהוצאות בסך 10,000 שקל.
- ב״כ התובעת: עו"ד חדווה שפירא
- ב״כ הנתבע: עו"ד יצהר הס
עו"ד דן (דני) שגב וימר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.