תבעה מילדיה את חלקה בדירות שירשו ונדחתה כי "שתקה במשך שנים"

בתביעה שהוגשה לפני כשש שנים ביקשה האם להצהיר שהיא בעלת חצי מהזכויות בדירות בהן גרים שניים מילדיה אותן ירשו מאביהם. השופטת קבעה שאמנם במקור הדירות היו שייכות גם לה אך שתיקתה במשך השנים הצביעה על "השלמה והסכמה".  

באוקטובר 2010 הגישה אלמנה תביעה כנגד שניים מילדיה בה ביקשה להצהיר שהיא בעלת מחצית מהזכויות בדירות שירשו הילדים מבעלה המנוח (אביהם) ב-1993.

מדובר בדירות שנמצאות בבניין בן ארבע דירות שהיה בבעלות המנוח. בני הזוג גרו בדירה אחת ושלושה מבין ששת ילדיהם התגוררו בשלוש הדירות הנותרות. בצוואתו הורה האיש שכל אחד מהילדים יקבל את הדירה בה הוא מתגורר ואת הדירה הרביעית הוריש לאשתו.

ואולם, בשנים שלאחר מותו הידרדרו היחסים בין האלמנה לבין שניים מילדיה המתגוררים בבניין ועל רקע זה היא הגישה נגדם את התביעה.

האלמנה טענה שאמנם הבניין נרשם על שם בעלה המנוח, אך היא זכאית למחציתו מכוח חזקת השיתוף.

מנגד טענו הילדים שמדובר בתביעה קנטרנית ונקמנית שהוגשה רק בשל הסכסוך המשפחתי, ושאמם נוהגת בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים.

לגופו של עניין הם טענו כי עצם העובדה שאמם הייתה נשואה לאביהם שנים רבות אינה מוכיחה שיתוף שכן את החלקה שעליה הוקם הבניין רכש אביהם לפני הנישואים.

לטענתם, גם אם היו לאמם זכויות בדירות היא ויתרה עליהן שכן הם גרים בבניין 30 שנה ואמם מעולם לא העלתה טענות בנושא.

"כלי מלחמה"

השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קבעה שהתובעת אכן זכאית למחצית הזכויות בבניין מכוח חזקת השיתוף.

"ממכלול הראיות עולה תמונה של ניהול אורח חיים תקין ותוך מאמץ משותף", כתבה השופטת והוסיפה שמדובר בבני זוג שחיו יחד על מי מנוחות במשך 34 שנים וגידלו יחד שישה ילדים.

לדבריה, "במשך השנים נוצר תא משפחתי המתפקד בתור יחידה משפחתית-כלכלית אחת, כשכל אחד תורם את חלקו – התובעת התמקדה במרחב ביתי ובטיפול וגידול הילדים ואילו המנוח עבד והשתכר לפרנסת המשפחה".

השופטת קבעה עוד כי אמנם מחצית הקרקע הועברה למנוח לפני הנישואים אולם החלק עליו עומד הבניין נרכש לאחר מכן. 

ואולם, בסופו של דבר תביעת האם נדחתה לאחר שהשופטת קיבלה את טענתם המרכזית של הנתבעים, שאמם ויתרה על זכויותיה בדירותיהם על ידי כך שבמשך שנים שתקה ולא פעלה כנגדם בנושא.

השופטת ציינה כי מאז מימוש הצוואה ב-1993 "לתובעת עמדה הזדמנות מובהקת לטעון ולתבוע הכרה בזכויותיה הנטענות בדירות הנתבעים, ומשלא עשתה כן הדבר מלמד על וויתור מפורש ואף השלמה והסכמה עם המצב". לכך מצטרפת גם העובדה שהתובעת הסכימה לצו קיום הצוואה שהעניקה לבניה את דירותיהם.

השופטת ציינה שיש בסיס לטענת הנתבעים שהתביעה הוגשה "ככלי מלחמה" בשל הסכסוך במשפחה. גרסה זו מתחזקת לנוכח העובדה שבבניין גר בן נוסף שלא נתבע. "התייחסות השונה זו של התובעת כלפי א' לעומת ילדיה האחרים הנתבעים כאן, מחזקת הרושם כי התביעה כאן מקורה במניעים זרים הקשורים בסכסוך בין ילידה ולא במניעים ענייניים".

מלבד זאת השופטת סברה שקבלת התביעה – שהוגשה בשיהוי כבד – תפגע קשות בזכויות הנתבעים, שחיים בדירות הללו מזה עשרות שנים ואביהם ציווה להם אותן במותו.

בנסיבות אלה, השופטת דחתה את התביעה וחייבה את האם לשלם לכל אחד מבניה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 10,000 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד ג'מיל עבוד
• ב"כ הנתבעים: עו"ד ש. קובטי

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.