אישה שקיבלה דירה חדשה בפרויקט התחדשות עירונית ברמת גן גילתה שכדי להיכנס לחניה היא צריכה להתכופף ולבצע תמרונים מסובכים. בית המשפט קבע שהיזמית הפרה את התחייבותה לספק לתובעת דרכי גישה סבירות לחניה
השופט יאיר דלוגין קיבל לאחרונה תביעה שהגישה בעלת דירה ברמת גן נגד היזמית שביצעה פרויקט הריסה ובניה מחדש בבניין. הוא קיבל את טענת התובעת כי החניה שסופקה לה אינה סבירה, אף שהיא עומדת בתקנים הנדרשים, בשל גובהה הנמוך והגישה הלא נוחה לרכב. הדיירת תפוצה גם על איחור במסירה.
ב-2013 חתמה התובעת יחד עם שאר בעלי הדירות בבניין על הסכם תמ"א 38 מסוג הריסה ובנייה מחדש. היזמית, חברת "קבוצת לב העיר – האשל 6 ר"ג", התחייבה לספק לה דירה חדשה בבניין החדש שייבנה, בקומה רביעית עם חניה צמודה.
הדירה נמסרה לה לטענתה באיחור של שמונה חודשים. בנוסף, לדבריה, החניה נמסרה במתקן חניה שנוגד את התקנים ואשר יכולת התמרון לתוכו קשה ביותר, דבר שאף גרם נזק לרכבה כשניסתה להחנות את הרכב בחניה או לצאת ממנה.
עוד לדבריה, היא אמנם הסכימה לקבל חניה במתקן אך זאת רק בשל דבריו של נציג החברה שלפיהם אין הבדל בין חניה רגילה לבין חניה במתקן, מה שהתברר כטענה שגויה.
מנגד, היזמית טענה שהדיירת הסכימה לקבל חניה במתקן ושאין במתקן פגמים כלשהם. עוד לדבריה, התובעת לא זכאית לפיצוי כלשהו בגין מועד מסירת הדירה שכן היא ביצעה שינויים שעיכבו את המסירה.
מומחה מטעם בית המשפט קבע שהחניה של התובעת ברת שימוש ותואמת את הנחיות משרד התחבורה והוועדה המקומית. עם זאת לקביעתו, החניון אינו נוח למשתמש, הן ביחס למידות תא החניה והן ביחס לרוחב הצר של הרמפות המשפיעות על הצורך בביצוע תמרונים רבים ומסורבלים.
המומחה קבע עוד כי מידות תא החניה של התובעת, כולל הגובה שלו (1.55 מ') מגבילים את סוגי הרכב שיכולים להיכנס לחניה ומהווים מפגע תפקודי המגביל את רוב בני האדם הבוגרים שצריכים להתכופף על מנת להיכנס לחניה.
חובת גילוי
השופט יאיר דלוגין מבית משפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה בחלקה. הוא ציין שהדיירת לא הוכיחה כי נציג היזמית אמר לה שאין הבדל בין חניה רגילה לבין חניה במכפיל. לדבריו, לא צריך להיות מומחה לחניות כדי לדעת שיש הבדל בין חניה רגילה לבין חניה במתקן.
עם זאת, הבהיר השופט, היזמית התחייבה בהסכם לספק דרכי גישה סבירות לחניות והמומחה קבע שהחניון אינו נוח למשתמש. אמנם הגישה לחניה אפשרית, אך ודאי לא מדובר ב"דרכי גישה סבירות" כפי שהובטח. גם העובדה שגובה תא החניה של התובעת הוא 1.55 מחייבת פיצוי.
כך או אחרת, ציין השופט, היה על החברה ליידע את הדיירת במפורש כי היא עשויה לקבל תא חניה כה נמוך, שכל אדם בגובה ממוצע צריך יהיה להתכופף בכניסה אליו וביציאה ממנו.
לאור זאת חייב השופט את היזמית בפיצוי של 80,000 שקל בגין רכיב זה, סכום המבטא את ההפרש שבין החניה שסופקה לתובעת בפועל לבין חניה במתקן עם תא חניה בגובה סטנדרטי של 1.75 מ'.
השופט קבע עוד שיש לפצות את הדיירת גם בגין 8 חודשי איחור במסירה. לדבריו, כמות השינויים שבוצעו בדירה הייתה מינורית ולא הצריכה דחייה במועד המסירה. סכום הפיצוי ברכיב זה נקבע על סך של 78,000 שקל.
בנוסף קיבלה התובעת פיצוי בגין עוגמת נפש וכן השבת שכר טרחת שמאי, כך שבסך הכל תשלם החברה 187,680 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 35,000 שקל ומחצית מהאגרות ששילמה.
- ב"כ התובעת: עו"ד יוסף שטרית
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ערן שפינדל, עו"ד אוריאל גינת
עו"ד שוש ריבר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.