פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

התובע יליד 1953, הועסק החל משנת 1976 בחברת אל-על (להלן – אל-על) בתפקיד של מפעיל מערכות מיחשוב.

בשנת 2003 מונה התובע לתפקיד מנתח מערכות בכיר במערכת יישומים מסחריים כאשר במסגרת תפקידו היתה לתובע גישה למאגר מידע בשם "כרמל". מאגר המרכז נתונים אודות הזמנות של כרטיסי טיסה אשר בוצעו על ידי לקוחות אל –על (להלן – מאגר המידע או המאגר).

התובע השתמש בשני מקרים בקוד סודי שהיה בידו, שאיפשר לו להיכנס למאגר המידע, והפיק ממנו מידע על לקוחות אל-על ועל טיסותיהם ובהמשך העבירו לגורמים בלתי מורשים: במקרה אחד - מסר התובע מידע לבנו על טיסה ארצה של לקוח אל-על. במקרה השני - מסר התובע מידע לקרובי משפחתו שהיו הוריו של לקוח אל-על אודות טיסתו ארצה של בנם. המידע שמסר התובע לא היה מידע ברמת סיווג גבוהה והוא לא כלל מידע אודות מצבו האישי או הרפואי של איש.

מסירת מידע מן המאגר, באופן כפי שמסר התובע, הייתה נהוגה בקרב עובדי אל על אשר לרבים מהם הייתה גישה למאגר.

בעת שהתובע ביצע את המעשים כאמור הוא לא סבר כי הוא מבצע עבירה והוא פעל בהקשר זה באופן תמים, בדומה לעובדים אחרים באל-על שפעלו כך בעיקר מול קרובי משפחה ובהעדר נוהל כתוב בתקופה הרלוונטית המסדיר את אופן הטיפול במאגרי מידע ואת ההגנה על פרטיות הלקוחות.

במידע שמסר התובע לבנו נעשה בסופו של יום שימוש לצורך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים אולם הוכח כי התובע לא ידע שעה שמסר את המידע כי זה השימוש שיעשה בו.

בתחילת חודש פברואר 2004, נעצר התובע על ידי משטרת ישראל בשל חשד למסירת מידע ממאגר המידע של אל-על ל"גורמים פליליים" לצורך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים. המעצר בוצע בשעות הבוקר המוקדמות על ידי חמישה שוטרים שכבלו את התובע באזיקים לעיניהם של בני משפחתו. התובע הודה במסגרת חקירתו במשטרה, אשר הפעילה כלפיו לדבריו שיטות של לחץ ואיומים, במסירת מידע ממאגר המידע לגורמים בלתי מורשים אך הכחיש מכל וכל את דבר הידיעה אודות השימוש הנטען במידע לשם ביצוע עבירה של סחיטה באיומים.

סמוך לאחר מעצרו של התובע, ביום 4.2.04, נכתב לתובע על ידי אל-על מכתב המודיע לו על השעייתו המיידית מעבודתו . מכתב זה התקבל אצל התובע ביום 12.2.04 .להלן תוכן מכתב ההשעיה כלשונו:

"1.בתאריך 4.2.04 נתקבלה בידינו תלונה ממשטרת ישראל בדבר מעצרך בחשד למסירת מידע לגורמים פליליים מהמערכות הממוחשבות של אל-על.

2.בשלב זה, החלטנו להשעותך מהעבודה, החל ממועד קבלת מכתב זה עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדך.

3.הנך נדרש לעדכן אותנו מייד כאשר תקבל הכרעה משפטית.

4. בתקופת השעייתך אינך רשאי להימצא במתקני החברה והנך נדרש להחזיר לחברה את כרטיס העובד, מדים וכן כל ציוד אחר שברשותך השייך לחברה.

5. בתקופת ההשעיה לא תהא זכאי לכל הזכויות וההטבות, פרט למחצית ממשכורתך.

6. עם קבלת מכתב זה עליך לפנות למנהל משאבי אנוש להסדרת ההליכים הקשורים בהשעייתך". 

בעקבות קבלתו של מכתב ההשעיה, כתב התובע ביום 15.2.04 מכתב לאל-על במסגרתו הכחיש בתוקף את המעשה המיוחס לו של מסירת מידע לגורמים פליליים מתוך המאגר. זאת תוך שהוא מוסיף ומציין כי מסירת מידע מהמאגר לצדדים שלישיים היה בגדר "נוהג" מקובל באל-על. עוד נכתב על ידי התובע כי גירסת המשטרה שייחסה לו מסירת מידע לגורמים פליליים נדחתה על ידי השופט שדן בהארכת מעצרו. התובע ביקש אפוא מאל-על לפרסם את גירסתו בין עובדי החברה וכן ביקש כי אל-על תמסור בעניין זה הודעה לתקשורת על מנת לעצור את "חרושת השמועות המגמתית" שמקורה היה לדבריו במשטרה. אין חולק כי אל-על לא מילאה אחר בקשות התובע.

במהלך שנת 2004, לאחר מיצוי החקירה המשטרתית הוגש לבית המשפט השלום ברמלה כתב אישום כנגד התובע ,במסגרתו יוחסו לו מספר עבירות ובכלל אלה: מרמה והפרת אמונים וכן, ביצוע עבירות של פגיעה בפרטיות ושימוש אסור במאגרי מידע. בהמשך ההליך תוקן כתב האישום באופן בו נמחקו האישומים של מרמה והפרת אמונים.

ביום 3.11.04, ניתן גזר הדין בהליך הפלילי במסגרתו החליט בית המשפט, על יסוד המלצת שירות המבחן, שלא להרשיע את התובע ולהטיל עליו לבצע עבודות שירות בהיקף של 140 שעות. כמו כן הועמד התובע בפיקוח של קצין מבחן לפרק זמן של 12 חודשים.

סמוך לאחר מתן גזר הדין הודיעה אל-על לתובע על הפסקת השעייתו.

עם שובו של התובע לעבודה, לאחר תקופת ההשעיה, הוא נפגש עם ראש אגף כוח אדם באל- על וכן עם ראש אגף מערכות מידע על מנת לתאם את חזרתו לעבודה. במסגרת אותה פגישה ביקש התובע מאל-על בשנית לפעול ל"טיהור שמו" בעיני חבריו לעבודה וכן להשיב לו את הסכומים שנוכו משכרו במהלך תקופת ההשעיה אולם בקשותיו סורבו גם הפעם .

אל-על נימקה את סרובה להשיב לתובע את הסכומים שנוכו משכרו בעובדה שהיא ראתה בו לשיטתה "כמי שחוייב בדין" .

התובע לא הצליח להשתלב בעבודתו לאחר תום תקופת ההשעיה, ולתחושתו אל-על התנכרה לו לאורך כל הדרך מאז אותה השעיה בעטיה הפך ל"שבר כלי".

על רקע זאת, הגיש התובע תביעה לקרן הפנסיה בה בוטח לתשלום פנסיית נכות ותביעתו התקבלה באופן בו אושרה זכאותו לתשלום פנסיית נכות בשיעור של 100% החל מיום 1.07 למשך תקופה של שנתיים שהוארכה במסגרת החלטות נוספות של קרן הפנסיה עד לסוף חודש דצמבר 2014.

בנסיבות המקרה דנן עולה כי התקיימו שני "אירועים מיוחדים" אשר על פניו גרמו לתובע לדחק נפשי יוצא דופן ואשר ארעו במהלך עבודתו:

האירוע הראשון – הינו השעיית התובע מעבודתו, כפי שהובאה לידיעתו ביום 12.2.04 במסגרת מכתב ההשעיה מיום 2.2.04 .

האירוע השני – אירע בסוף שנת 2004 – והוא התבטא בשיחת הקליטה של התובע לאחר תקופת ההשעיה, עת הובהר לו למעשה כי חרף האמור בגזר הדין וחרף ביטול ההשעיה אל-על אינה נכונה לקחת חלק "בטיהור שמו", בכל הנוגע למעשים שבעטיים הושעה. הבהרה שמצאה ביטויה בסירובה של אל-על להשיב לתובע את מחצית השכר שנוכה במהלך תקופת ההשעיה ובסירובה לפעול ל"טיהור שמו" בפני עובדי החברה כמי שמסר מידע ממאגריה לגורמים פליליים או פעל בדרך שחרגה מנורמות שהיו "מקובלות" באל-על.

ביום 5.11.15 ניתנה חוות דעת המומחית הראשונה שמונתה בתיק זה, ד"ר פנינה דורפמן אתרוג, להלן נפרט את השאלות ואת התשובות שהשיבה עליהן המומחית כדלקמן:

אשר לשאלה מהי הפגימה הרפואית המדויקמ ממנה סובל התובע השיבה המומחית כי התובע לוקה בהפרעת הסתגלות ממושכת עם הפרעה דיכאונית המסווגת כ-F43.21 לפי סיווג ארגון הבריאות העולמי ICD-10.

אשר לשאלה האם סביר יותר להניח כי האירוע הנפשי היה מתרחש בפרק הזמן בו הוא אירע בפועל גם אלמלא האירוע בעבודה, או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מועד התרחשותו היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר השיבה המומחית כי הפרעת ההתסגלות הממושכת שבה לוקה התובע נגרמת עקב מאפיינים נרציסיסטיים באישיותו של התובע שגרמו לו להגיב בתגובת הסתגלות בלתי תואמת לאירועים שתוארו לעיל.

אשר לשאלה האם לאירועים הייתה השפעה משמעותית על הפגיעה הרפואית כתבה המומחית כי האירועים נחוו על ידי התובע כסופה וכאות קין במצחו וזאת עקב המאפיינים הנרציסיטסיים באישיותו. עוד היא כתבה כי בעטיים של המאפיינים הנרציסיסטיים מסרב התובע לקבל את החלטת הדיון הפלילי בעניינו ואינו מכיר עד היום במעשיו כעבירות על החוק. להערכת המומחית הפרעת ההסתגלות לא יוצרת פגימה משמעותית רפואית.

בעקבות בקשה שהוגשה החליט בית הדין על מינוי מומחה רפואי נוסף, ד"ר רמי אהרונסון, אשר התבקש להשיב על אותן שאלות על יסוד אותה תשתית עובדתית. במסגרת חוות דעתו מיום 4.9.17 כתב ד"ר אהרונסון כי מתוך המסמכים הרפואיים בתיק עולה כי התובע סובל מהפרעה דיכאונית ממושכת מלווה בחרדה. עוד הוא כתב כי האזכור הראשון של ההפרעה בתחום הפסיכיאטרי הוא בהפנייתו הדחופה לבדיקה וטיפול פסיכיאטרי מתאריך 2.2.05 וכי עובר לרישום זה אמנם מוזכרת חרדה, אבל רק בהקשר למחלת לב הכלילית שכבר ב-2003 דרשה צנתור ופתיחת הצירות. המומחה הוסיף וכתב כי לאחר 2005 מוזכר שוב ושוב שהתובע סובל מדיכאון ממושך ושקיבל טיפול תרופתי ממושך נוגד דיכאון וב-2007 אוזכרה החמרה במצב הדיכאון ועליה במינון התרופתי. המומחה אף ציין כי אמנם הוזכרה אבחנה של הפרעת דחק ביתר חרדתי אבל אין בתיק כל תיאור מצב או אזכור של תסמינים התומכים באבחנה זו.

אשר לשאלת הקשר הסיבתי כתב המומחה כי מתוך עיון במסמכים סביר יותר להניח כי האירוע הנפשי - התפתחות מחלת הדיכאון - לא היה מתפתח במועד התרחשותו אלמלא האירוע בעבודה.

על פי החלטה מיום 16.11.17 התבקש המומחה להשיב על שאלות הבהרה אשר הוצגו על ידי הנתבע. להלן נפרט את השאלות ואת התשובות אשר השיב עליהן המומחה.

המומחה נשאל האם נכון שהתובע לוקה בהפרעת הסתגלות ממושכת עקב מאפיינים נרציסיסטיים. לשאלה זו השיב המומחה בשלילה תוך שהוא מציין כי הפרעות הסתגלות מדורגות כהפרעות שמשך הסימפטומים שלהן על פי רוב אינו עולה על 6 חודשים. עוד הוא כתב כי "יוצא מכלל זה יש תגובה דיכאונית ממושכת" וכי "מצב דיכאוני מתון המתרחש כתגובה לחשיפה במצב של דחק אך משכו אינו עולה על שנתיים. כמו כן אם הסימפטומים ממשיכים מעבר לתקופה זו יש לשנות את האבחנה בהתאם לתמונה הקלינית."

המומחה ציין כי הפרעותיו של התובע נמשכו הרבה מעבר לשנתיים ולכן התיאור בתיק הרפואי הוא של דיכאון מג'ורי. עוד הוא כתב כי אין אזכור בתיק לקווים אישיותיים נרציסיסטיים כלשהם וכי הוא איננו יכול לקבוע קיומם של איפונים כאלה ללא בסיס או אסמכתא בתיק הרפואי.

אשר לשאלה האם נכון לומר שהפרעת ההסתגלות גרמה לתובע להגיב בתגובה הסתגלותית בלתי תואמת לאירועים כתב המומחה כי יש להשיב על כך בשלילה וכי לא נקבע בשום מקום בתיק הרפואי שהתובע סבל או סובל מהפרעת הסתגלות.

אשר לשאלה האם ניתן לכמת באחוזים את מידת ההשפעה של האירועים לעומת מידת ההשפעה של גורמים אחרים השיב המומחה כי לדעתו לאירועים שהתרחשו בעבודה יש השפעה רבה על מצבו הנפשי של התובע. המומחה הוסיף וציין כי הוא מבסס דעה זו על הרישומים של הפסיכיאטר המטפל, ד"ר אופיר, על הפרוטוקולים של מבטחים (הפסיכיאטר ד"ר גרישנטיין, 2007 ,2009 ו-2011 ועל דו"ח הוועדה רפואית לעררים של קרנות הפנסיה שבהסדר (2007). המומחה אף ציין כי רישומים אלה לא היו לפניו בתיק כאשר נתן את חוות דעתו הראשונה וכי בשונה ממה שכתב יש ברישומים אלה ציון של תסמינים המעידים על תסמונת פוסט טראומטית חלקית, דבר המחזק את דעתו בנוגע לקשר שבין אירועי העבודה ומחלת הדיכאון של התובע.

אשר למאזן ההשפעות כתב המומחה כי לדעתו השפעת האירועים בעבודה על מחלתו הנפשית של התובע הינה בהחלט מעל 20%. המומחה הוסיף כי הרישום הראשון הקובע מצב של דיכאון מג'ורי אצל התובע הוא של הפסיכיאטר ד"ר מאיר אופיר, מאוגוסט 2005 וכי מתוך התשתית העובדתית האירועים בעבודה הוגדרו בחודש דצמבר 2004 ובסוף שנת 2004.

הכרעה

אני סבורה כי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה ד"ר אהרונוסון על פני חוות דעתה של המומחית ד"ר דורפמן אתרוג, לא רק משום הכלל שלפיו במקרה של ספק יש ללכת לטובת המבוטח אלא גם משום שחוות הדעת של ד"ר אהרונסון מנומקת היטב ומבוססת על מסמכים בתיק הרפואי תוך פירוט המסמכים, בעוד שחוות הדעת של ד"ר דורפמן אתרוג הינה כללית, אינה מנומקת ואיננה מפנה למסמכים רפואיים בתיק הרפואי. כך למשל, אין זה ברור על יסוד מה קבעה ד"ר דורפמן כי התובע סובל מהפרעות כאלה ואחרות. זאת, בלא להפנות למסמכים שעל יסודם היא מסיקה זאת. התובע עבר על פי הבנתי, המבוססת על נסיון החיים, אירוע טראומטי קשה ביותר, לאחר שנים ארוכות של עבודה. אי לכך, ספק בעיניי האם ניתן לקבל את הקביעה הגורפת של ד "ר דורפמן אתרוג שלפיה, התגובה של התובע אינה מותאמת למציאות הקשה שאליה נקלע התובע באחת, שהובילה לשרשרת של אירועים קשים אשר כל אדם מן היישוב היה מתקשה מאוד לעמוד בהם.

בהקשר זה אין לי אלא להפנות לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בדבר ההיכרות הישירה של בתי הדין עם ההשלכות הקשות שעשויות להיות לאירוע של פיטורים או הפסקת עבודה שנכפתה על העובד. על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בנסיבות קשות כל כך ולאחר תקופת עבודה כה ארוכה. בית הדין הארצי אף הפנה בהקשר זה לדירוג הגבוה יחסית של אירוע פיטורים לכשעצמו - גם ללא הנסיבות הקשות והייחודיות שבתיק זה - במנעד האירועים העלולים לעורר דחק נפשי (ר' עבל (ארצי) 50727-09-14 גיא בן נחום נ' המוסד לביטוח לאומי (23.11.15) וההפניות המופיעות שם בפס' 11).

בנוסף, אין בידי לקבל אף את טענת הנתבע כי העובדה שהרישום הראשון על דיכאון מג'ורי הופיע רק 8 חודשים לאחר האירוע המיוחד או האירוע החריג האחרון בעבודה די בה כדי לשלול קיומו של קשר סיבתי בין השניים. יודגש כי אין מדובר במקרה זה על מתח נפשי מתמשך, אלא על אירוע טראומטי מוגדר בזמן אשר תוצאותיו השליכו על מצבו הנפשי של התובע לאורך זמן ולמשך תקופה ממושכת. בהקשר זה אף נזכיר את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה לפיה "אף אם יש בפער הזמנים שחלף בין הפיטורים לבין הפנייה לקבלת טיפול רפואי ו/או בכך שהמערער עצמו נמנע מלקשור בין פיטוריו לבין מצבו הנפשי משך תקופה ארוכה כדי לעורר ספק בקיומו של התנאי הסובייקטיבי הנדרש, הרי שהספק בו מדובר – די בו להצדיק מינוי מומחה רפואי" (שם, פס' 13). משמע, שעה שמדובר באירוע נפשי טראומטי וקשה כפי שהיה כאן, אין בפער הזמנים שחלף בין אותו אירוע לבין מועד שבו נרשמה התלונה או שבו קשר המבוטח בין מצבו הנפשי לבין האירוע כדי ללמד על היעדרו של קשר סיבתי. מה גם שבמקרה זה המומחה הרפואי עצמו סבר כי קשר סיבתי קיים אף קיים, על אף שהיה מודע היטב לפער הזמנים בין מועד התלונה לבין מועד האירוע (ר' בהקשר זה גם עב"ל (ארצי) 27760-12-16 יצחק רז נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 17 (24.1.18)).

סוף דבר

לאור כל האמור התביעה מתקבלת. הפגימה הנפשית שממנה סובל התובע מוכרת כפגיעה בעבודה. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 4,000 ₪.

ניתן היום, י' אדר תשע"ח, (25 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.