לפני תובענה לאכיפת הסכם ולפסיקת תרופות בגין הפרת ההסכם, שנחתם בין הצדדים ביום 20.10.2010 ואושר ע"י בית הדין הרבני באשדוד ביום 28.11.2010 (להלן: "הסכם הגירושין הראשון").
-
התובע והנתבעת נישאו זל"ז כדמו"י ביום 28.2.1985.
-
מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה ילדים, כולם בגירים.
-
בתחילת נישואיהם, התגוררו הצדדים בדירה שכורה בעיר אשדוד וכעבור זמן קצר עברו להתגורר במושב / במשק (להלן: "המשק המשותף"), יחד עם אם הנתבעת.
-
כשנה לאחר מכן, החליטו הצדדים לנסוע לארה"ב לצרכי עבודה ולאחר כשנה וחצי בנכר, חזרו לארץ ושבו למשק, לאחר שעבדו וחסכו במשותף סך של 50,000 $.
-
בסמוך לחזרתם ארצה, החליטה אם הנתבעת, הגב' XXX, להעביר את כל המשק ע"ש הצדדים וזאת במסגרת העברה ללא תמורה. עם ביצוע עסקת המקרקעין עברו גם חובות והתחייבויות המשק ע"ש הצדדים ובין היתר חובות כבדים שהיו רשומים באגודה.
-
ביום 20.10.2010 חתמו הצדדים, כאמור, על הסכם הגירושין הראשון וביום 28.11.2010, ניתן להסכם זה תוקף של פס"ד ע"י בית הדין הרבני באשדוד.
-
הסכם הגירושין לא מומש בפועל והצדדים המשיכו לחיות יחד כבעל ואישה עד ליום 12.9.2011.
-
לקראת חודש אפריל 2011 פנתה הנתבעת לתובע ודרשה ממנו לעזוב את המשק המשותף תוך שהנתבעת מבקשת לממש את הסכם הגירושין הראשון. בעקבות זאת, ולאחר ויכוחים רבים, הגיעו הצדדים להסכמה ועל פיה הסכם הגירושין הראשון יבוטל וכי הצדדים יחתמו על הסכם גירושין, אשר יסדיר את זכויות הצדדים וילדיהם ברכוש המשותף.
-
ביום 8.9.2011 חתמו הצדדים על הסכם הגירושין השני (להלן: "הסכם הגירושין השני"), בפני עו"ד ונוטריון X.
-
ביום 9.9.2011 הגישו הצדדים לבית הדין הרבני באשדוד בקשה משותפת ומוסכמת לביטול הסכם הגירושין הראשון ולמתן תוקף של פס"ד להסכם הגירושין השני.
-
בדיון הראשון בפני בית הדין הרבני הודיעה הנתבעת, כי היא חוזרת בה ואינה מוכנה ליתן תוקף של פס"ד הסכם הגירושין השני ודרשה להותיר על כנו את הסכם הגירושין הראשון.
-
לאחר התדיינויות רבות, ביום 6.1.2016 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני ולפיו הוחלט שלא לקבל את הסכם הגירושין השני ולהותיר על כנו את ההסכם הראשון.
-
התובע הגיש ערעור לבית הדין הגדול בירושלים, ערעור אשר נדחה בפסק דין מיום 22.6.2017.
-
ביום 5.9.2017 הגיש התובע עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ וביום 3.1.2018 נדחתה עתירת התובע והלכה למעשה, בהחלטת בג"ץ נסתם הגולל על כל הקשור למתן תוקף של פס"ד להסכם הגירושין השני וכל שנותר לתובע הוא לפעול למימוש זכויותיו מכוח הסכם הגירושין הראשון, אשר הנתבעת בעצמה התנגדה בתוקף לביטולו וביקשה להותירו על כנו.
-
במסגרת תביעתו, עותר התובע, אם כן, לאכוף ביצוע הוראות ההסכם כדלהלן:
"חובות וזכויות:
9.
-
כל החובות שצברו הצדדים בחשבון המשותף שלהם יופרדו ע"י שני הצדדים בחלקים שווים תוך 7 ימים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה.
-
האשה תהא זכאית למחצית מהסכום שייפסק בתביעה של ... בע"מ נ' ... שבביהמ"ש השלום ובביה"ד לעבודה בבאר שבע במועד הראשון שיתקבלו כספים בהם – לטובת הבעל.
-
לכספים שיגיעו באם יגיעו מחברת הפניקס (בגין השרפה במשק) יחליטו על כך הצדדים במועד שיתקבלו.
10. כל חובות מכל מין וסוג שהוא שהם שחלים כיום ו/או בעתיד על משק .. במושב ... יחולו וישולמו ע"י האישה בלבד והבעל פטור מהם.
....
הזכויות במשק ... במושב ...:
17.הבעל מעביר בזאת מהיום – ללא תמורה – בצורה בלתי חוזרת מצידו – על שם האשה – את כל זכויותיו במשק ... במושב ... (תיק מינהל ירושלים...) והסכם זה ישמש כשטר מכר בין הצדדים לביצוע העברת הזכויות הנ"ל, ומהיום האשה זכאית לנהוג במשק הנ"ל מנהג בעלים.
18.הבעל מעביר בזאת מהיום – בצורה בלתי חוזרת מצידו – על שם האשה – את 2 הצימרים הקיימים כיום במשק... במושב ..., והסכם זה ישמש כשטר מכר בין הצדדים לביצוע העברת הזכויות הנ"ל ומהיום הינם שייכים לאשה בלבד שתנהג בהם מנהג בעלים.
19.לצורך ביצוע העברות הזכויות הנ"ל חותם הבעל על ייפוי כח בלתי חוזר נוטריוני, ועל מסמכי העברת הזכויות: למינהל, לאוצר, לסוכנות היהודית ומסמיך ומייפה את כוחו של עו"ד... להיות בא כוחו בצורה בלתי חוזרת מצידו – לביצוע העברת הזכויות הנ"ל, מבלי כל צורך בכל ייפוי כח או הסמכה נוספים מצידו לעו"ד ....
20.לבעל זכות השימוש מהיום ואילך – זכות שימוש בלתי הדירה בהסכמת האשה מהיום : בלול ששטחו כ – 600 מ"ר, וב – 2 הקונטיינרים המשמשים כיום כמחסנים – שבמשק... במושב ..., ובלבד שאין בזכות זו כדי לפגוע באיכות חיי האשה והקטינים מפאת: רעש, זיהום, כל ההכנסות מכל מתקן סולרי שישים הבעל על גג הלול יהיו שייכים לבעל בלבד ובמידה והלול או חלק ממנו יושכר – ההכנסות וההוצאות בגין דמי השכירות יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.
המשכנתאות הרובצות על משק ... במושב ...:
21. מוסכם בזאת ע"י שני הצדדים – כי שלוש המשכנתאות הרובצות על משק ... במושב ... – שהן ע"ש שני הצדדים – האשה מתחייבת מהיום – לסלק משכנתאות אלו מכספה בלבד, ולהעבירן ע"ש האשה בלבד תוך 3 חודשים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה, כך שהבעל יוצא מהן הוא וערביו – והן יופיעו בבנק המשכנתאות ע"ש האשה בלבד, ולבעל אין כל מחוייבות שהיא לגביהן מהיום.
....
24.האשה מתחייבת בזאת –בצורה בלתי חוזרת מצידה מהיום – למכור ולהעביר ללא תמורה –מחצית מכלל הזכויות במשק ... במושב ... וכל מה שימצא בו – לשלושת ילדי בני הזוג: א' + ב'+ ג' – בחלקים שווים ביניהם. ולצורך ביצוע העברת הזכויות הנ"ל מייפה היא את כוחו של עו"ד ... מהיום – לחתום בשמה ולבצע בשמה את העברת הזכויות הנ"ל. ובנוסף חותמת היא על יפוי כח בלתי חוזר נוטריוני המסמיך את הבעל לביצוע הנ"ל.
איזון משאבים:
25.לאחר איזון המשאבים המשותפים בין בני הזוג – האשה תשלם לבעל סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) – וזאת ביום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה...."
-
בדיון מיום 21.6.2022 נתנו הצדדים הסכמתם למחיקת הסעד של תשלום בסך 50,000 ₪ וכן למחיקת הסעד בעניין סילוק המשכנתאות. יובהר, כי בהחלטתי בדיון הוריתי, כי בטרם המשך בירור התובענה תתברר בקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף. בהמשך, בהחלטתי מיום 6.7.2022 הוריתי על מחיקת הסעד המתייחס לסילוק המשכנתאות.
טענות התובע
-
בזמן שהצדדים עברו להתגורר במשק יחד עם אם הנתבעת, היה המשק קטן ולאורך הזמן הורחב באופן משמעותי.
-
טרם נסיעתם של הצדדים לארה"ב ביצע התובע "שנטוע" כללי במשק, קרי: עקירת מטעים ופרדסים ישנים ונטיעת חדשים במקומם וזאת בשטח כולל של 42 דונמים.
-
לאחר העברת המשק ע"ש הצדדים, התובע המשיך והשקיע בפיתוח המשק, כאשר הרס את המחסן הישן ובנה במקומו לול מודרני בגודל של כ – 600 מ"ר ובעלות של כ – 110,000 $. כמו כן, התובע בנה והרחיב את הבית המשותף של הצדדים, אשר הפך מבית קטן בגודל של כ – 80 מ"ר לוילה ענקית ומפוארת בגודל של כ – 270 מ"ר. בהמשך שנות נישואיהם המשיך התובע והשקיע בבניית ופיתוח המשק של הצדדים מכספיהם והכנסותיהם.
-
התובע הדגיש, כי עיקר הכנסות הצדדים היו מהכנסותיו שלו, אשר עבד והפעיל את המשק המשפחתי ובנוסף לכך עבד בעבודות נוספות שהכניסו מאות אלפי שקלים לקופה המשותפת ואילו הנתבעת עבדה כאסיסטנטית במרפאת שיניים בחצי משרה ובשכר חודשי של כ – 1,400 ₪ בלבד וזאת עד לשנת 2007, בה החלה הנתבעת ללמוד עד לשנת 2011, עת סיימה את לימודיה והחלה לעבוד כעובדת סוציאלית ב – 3/4 משרה בעיריית ....
-
ביום 29.3.2018 הגיש התובע "תביעה לאכיפת הסכם" במסגרת תלה"מ 67682-03-18.
-
ביום 25.2.2019 התקיימה ישיבת קדם משפט במעמד הצדדים ולאחריה ניתנה החלטת כב' השופטת פאני גילת כהן, במסגרתה הורתה לתובע לתקן את כתב התביעה.
-
ביום 5.2.2020, במהלך ישיבת קדם משפט ובהסכמת הצדדים, הפנה בית המשפט את הצדדים לגישור בפני המגשר עו"ד X.
-
החל מיום 11.12.2018 ועד 30.5.2021 היה התובע נתון במעצר בשל מעורבותו בפרשיית סמים גדולה.
-
במהלך הליך הגישור הוסכם על מינוי שמאי, שתפקידו היה לכמת את שווי זכויותיו של התובע עפ"י הסכם הגירושין הראשון.
-
הערכת השמאי היתה גבוהה מאוד ולמרות שהתובע הסכים לתשלום של פחות ממחצית מהערכת השמאי, בחרה הנתבעת לפוצץ את הליך הגישור.
-
ביום 20.11.2019 ובטרם הפניית הצדדים לגישור, הגיש התובע תביעה לקבלת סעדים שונים, במסגרת תלה"מ 47757-11-19.
-
בסמוך ליום 19.12.2019 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף וביום 13.5.2021 הורתה כב' השופטת פאני גילת כהן על מחיקת התביעה.
-
ביום 22.9.2021 הגיש התובע בעצמו, לאחר שפיטר את באת כוחו, "בקשה לביטול החלטה אשר ניתנה במעמד צד אחד".
-
ביום 30.11.2021 ניתנה החלטת כב' השופטת פאני גילת כהן, אשר דחתה את בקשת התובע לביטול ההחלטה אשר ניתנה במעמד צד אחד. לטענת התובע, החלטת כב' השופטת כהן ניתנה בתלה"מ 67682-03-18 על אף שבקשת הנתבעת למחיקה על הסף הוגשה במסגרת תביעתו לסעדים נוספים, אשר הוגשה בתלה"מ 47757-11-19. התובע הוסיף, כי לאור הפרותיה המתמשכות של הנתבעת את הסכם הגירושין הראשון, הרי שקמה לו הזכות על פי דין לתבוע אכיפת זכויותיו וכן את הסעדים והתרופות בגין רמיסת זכויותיו המתמשכת ע"י הנתבעת.
-
התובע הדגיש, כי הנתבעת לא עמדה באף אחד מחיוביה עפ"י ההסכם הראשון וכן דאגה להסית נגדו את ילדיהם המשותפים, תוך ניסיון להפעיל עליו לחץ, על מנת שיוותר על זכויותיו עפ"י ההסכם הראשון.
-
התובע שם דגש בתביעתו על ההפרות היסודיות של הנתבעת את הסכם הגירושין ובין היתר: האחריות לחובות המשק (סעיף 10 להסכם); העברת הבעלות במשק (סעיפים 17-19 להסכם); זכות התובע לשימוש בלול ובשני הקונטיינרים (סעיף 20 להסכם); העברת המשכנתאות ע"ש הנתבעת (סעיף 21 להסכם) ואיזון משאבים (סעיף 25 להסכם).
-
לטענת התובע, הנתבעת הפרה את סעיף 10 להסכם הגירושין וזאת בעיקר בהתייחס לחוב למר י. ש. והנתבעת לא יכולה לטעון שאין המדובר בחוב של המשק, שכן לטענת התובע, חוב של התובע וחובות מהתקופה בה הצדדים היו נשואים, הינם חובות שעל התובעת לפרוע על פי סעיף 10 להסכם בכלל ואת החוב של מר י. ש. בפרט, שכן החוב למר י. ש. נוצר בגין השקעות ו/או הוצאות של המשק.
-
ביחס לזכות הבלתי הדירה שיש לתובע בלול ובקונטיינרים, טען התובע, כי במהלך הדיונים בבית הדין הרבני טען כי הנתבעת מונעת ממנו זכות זו וזאת בניגוד לטענות הנתבעת.
-
ביחס להעברת המשכנתאות על שמה (סעיף 21 להסכם הגירושין), הנתבעת הודתה בכך מספר פעמים ובכל פעם מצאה תירוץ שונה לכך, למרות שידעה כי עליה לפעול להסרת שמו עוד במועד חתימת ההסכם ומשלא עשתה זאת, הרי שיש בכך משום הפרה.
-
בעניין איזון המשאבים (סעיף 25 להסכם הגירושין), נטען, כי הנתבעת היתה אמורה להעביר לו סך 50,000 ₪ ביום מתן תוף לפסק הדין, קרי: ביום 28.11.2010 ולא עשתה זאת מעולם. התובע הוסיף, כי פתח כנגד הנתבעת תיק הוצאה לפועל, אשר במסגרתו הגישה הנתבעת "טענת פרעתי" והעלתה גרסאות חדשות ובסופו של דבר בהמלצת כב' הרשמת הסכים להסדר עם הנתבעת, שניתן לו תוקף והנתבעת חויבה לשלם סך של 20,000 ₪ בנוסף ל- 11,000 ₪ שהנתבעת תבעה כהוצאות משפט.
-
בעניין העברת הבעלות במשק (סעיפים 17-19 להסכם הגירושין), טען התובע כי הנתבעת לא ביצעה את התחייבותה ונוהגת במשק מנהג בעלים. טענות הנתבעת בעניין חריגות הבניה שאינן מאפשרות ביצוע העברת המשק על שמה היו ידועות כבר בעת חתימת ההסכם.
-
בעניין מכירת זכויותיו של התובע וחלוקת תמורתם באופן שווה בין שלושת ילדיו (סעיף 24 להסכם), טען התובע, כי עם הגיע הבן ג' לגיל 21 היה על הנתבעת למכור את חלקו של התובע במשק ולחלק את התמורה באופן שווה בין שלושת ילדיהם המשותפים. התובע הדגיש, כי בעת חתימת ההסכם ידע כי לא ניתן לרשום זכויות ברמ"י על המשק (הנחלה) ע"ש שלושת ילדיהם המשותפים ולכן נקבע בהסכם כי חלקו יימכר ויועבר ללא תמורה.
-
כבר בדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני, נקבע כי הנתבעת אינה אמינה ובמספר הזדמנויות חזרה בה מהסכמות שנתנה ויש בכך כדי להעיד ביחס חוסר אמינותה.
-
לנוכח התנהלות הנתבעת, מחדליה והפרותיה את הסכם הגירושין, מתבקש בית המשפט להורות על מימוש זכות העיכבון בהעברת זכויותיו.
-
במסגרת הסעדים המבוקשים בתביעה, עתר התובע לחייב את הנתבעת לקיים את כלל הוראות והסכמות הצדדים; להורות על חלוקת הזכויות במשק באופן שווה בין הצדדים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין ועד למילוי מלוא חובותיה של הנתבעת עפ"י הסכם הגירושין; להורות על מימוש זכות העיכבון של התובע וזאת עד למועד הקבוע בסעיף 23 להסכם, כך שיתאפשר לתובע לממש בעצמו את המוסכם בין הצדדים עפ"י סעיף 24 להסכם; להורות על מינוי אקטואר אשר יישום את הזכויות במשק ממועד מתן פסק הדין ולחלקם באופן שווה בין הצדדים ולחייב את הנתבעת בנזקיו הכלכליים והנפשיים אשר נגרמו לתובע כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בהפרת ההסכם.
טענות הנתבעת
-
דין תביעתו של התובע להידחות מחמת התיישנות ו/או שיהוי, שכן עסקינן בהסכם גירושין שאושר בשנת 2010, לפני כ – 12 שנים. ברי, כי היה על התובע, שהינו עו"ד במקצועו, לפעול למיצוי זכויותיו מבעוד מועד ומשלא עשה כן, הרי שיש להורות על דחיית התביעה. יתרה מזאת, לכל אורך השנים שחלפו מאז אישור ההסכם, התובע לא העלה טענה אחת בכל הנוגע להפרת הסכם הגירושין ע"י הנתבעת, אלא שבמשך כשמונה שנים טען כי ההסכם אינו תקף (התובע הגיש את תביעתו הראשונה לאכיפת ההסכם ביום 29.3.2018, קרי: בחלוף כשמונה שנים מעת אישור ההסכם) ורק לאחר שהבין כי לא יצליח להביא לביטול ההסכם בבית הדין הרבני, החליט לטעון טענות חדשות בעניין הפרת ההסכם ע"י הנתבעת וזאת תוך הסוואת הסעד המבוקש- ביטול ההסכם.
-
דין התביעה להידחות מחמת היותה מוגשת בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. החל משנת 2011 התובע גורר את הנתבעת בהליכים שונים, כדי לנסות ולבטל את הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים, תוך שנדחה פעם אחר פעם, הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ וכעת החליט לנסות שוב את מזלו, למרות ששתי תביעות קודמות שהגיש נמחקו.
-
דין התביעה להידחות מחמת היותה נגועה בחוסר סמכות עניינית, שכן הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים אושר ע"י בית הדין הרבני ולו נתונה הסמכות הנמשכת לדון בכל עניין הנוגע להסכם.
-
דין התביעה להידחות על הסף, שכן הינה מנוגדת לסעיף 7 ב' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, שכן על התובע לתבוע אכיפת ההסכם ורק לאחר זמן סביר לתבוע ביטולו.
-
דין התביעה להידחות עקב הסעדים הסותרים הנטענים בתביעה, שכן מחד, התובע מבקש לאכוף את ההסכם, ומאידך, מבקש סעדים של ביטול ההסכם וחלוקה מחדש של רכוש הצדדים.
-
הנתבעת היא אדם ישר והגון הדואגת לקיים את כל חובותיה התלויים בה בהסכם הגירושין וככל שלא מילאה אחר קיומו של סעיף כלשהו, הרי שהדבר רובץ לפתחו של התובע ונובע מהתנהלותו ואין לו אלא להלין על עצמו.
-
התובע שם לו למטרה להביא לביטול הסכם הגירושין וזאת בכל דרך ואמצעי ותוך שהוא מטריד את הנתבעת, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ותוך בזבוז זמנן היקר של הערכאות השונות ותוך ניהול הליכים רבים, בחוסר תום לב משווע וטענותיו בעניין נזקים כלכליים ונפשיים שנגרמו לו הינם ביטוי מובהק לחוסר תום הלב, שכן הוא זה שגרם לנזקים רבים לנתבעת בכך שגרר אותה לבתי המשפט ולבתי הדין, לאורך שנים.
-
ביחס לסעדים המבוקשים, טענה הנתבעת, כי קיימה את כלל חיוביה על פי ההסכם וכל מה שטרם קוים, הינו בגין מניעה שיצר התובע בעצמו ולא בכדי התובע לא פירט סעדי אכיפה ספציפיים.
-
ביחס לבקשת התובע לקבלת סעד של עיכבון, הרי שהתובע אינו עומד בתנאים הדרושים לקבלת סעד זה ולחילופין זכותו בעניין זה פקעה, שכן בעת ויתורו על זכויותיו במשק בהסכם הגירושין, ויתורו נעשה גם באופן פיזי, בעת עזיבתו את המשק.
-
ביחס לטענה בדבר הפרת ס' 10 להסכם הגירושין, התובע טוען להפרה בטענה כי הנתבעת היתה אמורה לשלם חוב בסך 200,000 ₪ למר י. ש. בגין חוב פסוק אשר בגינו נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד התובע. לטענת הנתבעת, מדובר בחוב אישי של התובע כלפי מר י. ש., בגין כספים שהתובע לווה ממר י. ש. למטרותיו האישיות בלבד וללא כל קשר למשק ועל כן לא היה עליה מעולם לשאת בחוב זה מכוח הסכם הגירושין. הנתבעת הדגישה, כי התובע הגיש התנגדות בתיק ההוצאה לפועל בחודש ספטמבר 2010, כחודש טרם חתימת הסכם הגירושין ובמועד חתימת הסכם הגירושין ידע על החוב ובחר שלא להזכירו באופן מפורש בהסכם, שכן ידע, כי אין המדובר בחוב של המשק, אלא בחוב אישי שלו.
-
בתקופה בה לווה התובע כספים ממר י. ש., הוא הואשם בשתי הטרדות מיניות ולא מן הנמנע כי לווה סכום זה, בכדי לשלם פיצויים לנפגעות (התלונות לא הוגשו רשמית ותשלום הפיצויים לא תועד, ולכן אין בידי הנתבעת להוכיח טענות אלה).
-
הנתבעת צירפה בסעיף 34 לכתב הגנתה ראיות למכביר שיש בהן כדי להעיד כי פיתוח המשק בוצע זמן רב בטרם ניטלו הכספים ממר י. ש..
-
ביחס לטענה בדבר הפרת סעיפים 17-19 להסכם הגירושין נטען, כי התובע אינו בעל זכויות במשק, שכן הזכויות הועברו במלואן לנתבעת. הנתבעת היתה אמורה להעביר את המשק על שמה, אך לא עשתה זאת מכמה סיבות: האחת - צו איסור דיספוזיציה שהוטל לבקשת התובע על המשק; השניה - המשק מעוקל עקב הליכי הוצל"פ שנפתחו כנגד התובע והשלישית – לצורך העברת הבעלות במשק ע"ש הנתבעת, דרישת רשות מקרקעי ישראל כי תוסדר הבנייה הלא חוקית הקיימת במשק, פרי מעשי ידיו של התובע והנתבעת פועלת לקבלת רישיונות שיסדירו את הבניה האמורה מול רמ"י, אך מדובר בפרוצדורה מורכבת שלוקחת זמן.
-
ביחס לטענה בדבר הפרת סעיף 20 להסכם הגירושין, הקובע כי לתובע זכות שימוש בלתי הדירה בלול ובקונטיינרים המצויים במשק ובלבד שאין בזכות זו כדי לפגוע באיכות חיי האישה והקטינים מפאת רעש וזיהום. לטענת הנתבעת, מעולם לא מנעה מהתובע לעשות שימוש בזכותו וכל טענותיו הינן טענות בעלמא ולא צורף להן ולו בדל ראיה. יתרה מזאת, משנת 2011 ועד סוף ינואר 2018, היו הצדדים נתונים בהליכים משפטיים והתובע לא טען דבר בעניין זה, זאת עד להגשת תביעתו הראשונה ובמסגרת אותו הליך קיבל התובע את מפתחות הלולים, אך מאז ועד היום לא עשה בהם כל שימוש ולא פעל להשכרתם ולא בכדי התובע לא צירף כל אסמכתא התומכת בטענתו כי הנתבעת מנעה או התנגדה לעסקה כלשהי עם צדדי ג'. מה גם שככל שהלולים או הקנטיינרים היו מושכרים, היתה הנתבעת יוצאת נשכרת וזאת מכוח הוראות ההסכם, כך שיש לה אינטרס להשכרת הלול.
-
ביחס לטענה בעניין הפרת סעיף 21 להסכם הגירושין, הנתבעת הדגישה כי סילקה את שלושת המשכנתאות שרבצו על המשק מכספה בלבד וזאת למרות שלא היה באפשרותה לפעול להסרת שמו של התובע וזאת בשל התנהלותו בעניין זה והעובדה כי פעל לקבלת צו לעיכוב ביצוע פסק הדין. כמו כן וכאמור לעיל, בשל הליכי ההוצל"פ המתנהלים כנגד התובע המשק היה מעוקל ולא היה באפשרותה להסיר את שמו מהמשכנתאות.
-
ביחס לטענה בעניין הפרת סעיף 25 להסכם הגירושין, טוענת הנתבעת כי דין הטענה להידחות מחמת התיישנות. כמו כן, טענה זו נדונה והוכרעה בפני בית הדין הרבני, אשר קבע כי האישה קיימה את חיובה בנדון. הנתבעת הדגישה, כי שילמה לתובע זה מכבר את מלוא הסכום של 50,000 ₪ באמצעות שיקים בנקאיים שמסרה לו ואף שילמה עבורו, ביחד עם אימה, חוב בגין הלוואה שנטל התובע ממר י. ש. בסך כולל של 38,000 ₪ ב- 4 שיקים שהועברו למר י. ש. במועדים שונים.
-
על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בשל הגשת תביעתו בחוסר תום לב משווע, תוך עיוות המציאות והעלאת טענות סרק, על מנת לטרטר אותה ולהפעיל עליה לחץ. התנהלות התובע בהגשת תביעותיו בערכאות שונות במשך 11 שנים גרמו לה נזקים כספיים רבים של לא פחות מ – 200,000 ₪. התובע אינו משלם הוצאות משפט שנפסקו לטובתה ומשכך נאלצה הנתבעת לפתוח נגדו בהליכי הוצאה לפועל.
-
הנתבעת טענה בסיכומיה, כי אין בכוונתה להתייחס בטענותיה לסעדים שנמחקו ומכאן שלא תתייחס לסעד של איזון משאבים ולסעד של העברת המשכנתאות על שמה (סעיפים 12 ו – 21 להסכם הגירושין).
-
יש להורות על דחיית התביעה, תוך השתת הוצאות לדוגמא על התובע, אשר גורר פעם אחר פעם את הנתבעת להוצאות משפט, מנהל הליכים בחוסר תום לב וגורם לבזבוז זמן שיפוטי יקר.
-
גרסת הנתבעת עקבית, אמינה ומגובה באסמכתאות ואילו גרסת התובע בלתי אמינה, חסרת תום לב ואינה מגובה בראיות או עדות כלשהי.
-
התובע לא עמד בנטל להוכחת תביעתו ולא הוכיח כי בוצעה הפרה המזכה אותו בסעדים להם עתר בכתב התביעה.
-
הנתבעת קיימה את כלל סעיפי ההסכם וככל שמי מהסעיפים לא קוים, הרי שהיה זה התובע שגרם לכך בהתנהלותו ו/או בשל עיקולים שהוטלו על חלקו במשק.
-
לא הוכח כי הנתבעת הפרה את סעיפים 17-19 להסכם, שכן עשתה כל שניתן כדי להשלים את השלמת הרישום.
-
לא הוכח כי הנתבעת הפרה את סעיף 10 להסכם, שכן התובע לא הוכיח כי חובו למר י. ש. מהווה חוב המשק. כמו כן, לא הוכח כי הכספים שהתובע קיבל ממר י. ש. שימשו להשבחת המשק, כפי הנטען על ידו בבית המשפט, ואין בעובדה כי הצדדים לא ניהלו חשבון נפרד לענייני המשק כדי להעיד כי חובו של מר י. ש. הוא חוב של המשק. חיזוק בעניין זה ניתן לראות מעצם העובדה כי מר י. ש. לא שיתף את הנתבעת בענייני החוב כלל.
-
לא הוכח כי הנתבעת הפרה את סעיף 20, שכן הנתבעת לא מנעה מהתובע לעשות שימוש בלול ובקונטיינרים המצויים במשק ואף העבירה לתובע את מפתחות הלול כשנדרשה לכך.
-
התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לסעדים אותם תבע כדוגמת "זכות עיכבון",שכן סעד זה התבקש לראשונה בסיכומים ומשכך מהווה הרחבת חזית אסורה ויש לדחותו.
-
התובע לא הוכיח כי הנתבעת הפרה את הסכם הגירושין ולא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כלכליים ונפשיים כלשהם.
-
דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ולחלופין מחמת שיהוי, שכן ההסכם אושר בשנת 2010 ועד לחודש מרץ 2018 (מועד הגשת התביעה הראשונה), התובע לא פעל לאכיפת ההסכם ו/או למיצוי זכויותיו.
-
לנוכח העובדה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, הרי שיש לדחות את התביעה ולפסוק הוצאות לטובת הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד.
דיון והכרעה:
-
לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם ובטרם הכרעה, אפרט הפלוגתאות השנויות במחלוקת:
-
האחריות לחובות המשק (סעיף 10 להסכם) ובפרט ביחס לחוב הנטען למר י. ש.;
-
אי ביצוע העברת הבעלות במשק (סעיפים 17-19 להסכם);
-
זכות התובע לשימוש בלול ובשני הקונטיינרים (סעיף 20 להסכם);
-
איזון משאבים (סעיף 25 להסכם).
-
אדון בטענות אלו עפ"י סדר הופעתן לעיל ויצוין כבר עתה כי נוכח החלטתי מיום 6.7.2022, במסגרתה הוריתי על מחיקת הסעד המתייחס לסילוק המשכנתאות, הרי שלא אתייחס לעניין זה במסגרת פסק הדין.
אחריות הנתבעת לחובות המשק ובפרט לחוב לי. ש. (סעיף 10 להסכם):
-
טענת התובע כי נאלץ לשאת בנטל החוב משך תקופה ארוכה ושילם למר י. ש. כ – 90,000 ₪ על חשבון החוב ובעקבות מעצרו של התובע בדצמבר 2018 חדל לשלם חוב זה ולכן מר י. ש. פתח נגדו תיק הוצל"פ והחוב עומד על סך של כ – 170,000 ₪.
התובע הוסיף וטען, כי החוב למר י. ש. מהווה חוב של המשק ולנוכח התחייבויותיה של הנתבעת בהסכם, הרי שעליה לשאת בחוב זה. לטענת הנתבעת, נהיר לכל כי חוב משק בו עליה לשאת בהתאם להוראות סעיף 10 להסכם הינו חוב על המשק עצמו, כגון: תשלומי מיסים, ארנונה, מים, חשמל ומיסי מושב ולא חוב אישי של מי מהצדדים. הנתבעת הוסיפה, כי לא צורפה כל ראיה ע"י התובע ביחס לחוב זה, שיש בה כדי להוכיח שמדובר בחוב של המשק, אלא שההיפך הוא הנכון, שכן התובע עצמו הגיש הודעת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, במסגרתה טען בסעיף 131, כי בעת חתימת הצדדים על הסכם הגירושין לא היו למשק נושים (ראו מוצג ו' לתיק המוצגים שהוגש מטעם התובע) ומשכך, ברי כי התובע מושתק מלטעון טענה עובדתית הפוכה.
התובע הוסיף וטען, כי הכספים שקיבל ממר י. ש. שימשו להשבחת המשק, לבניית הצימרים, הגדלת סככת המיון ותשלום לספקי עץ. אולם, החוב הנטען הינו לכאורה בגין שיקים שהתובע מסר למר י. ש. בשנת 2008 ואילו הצימרים וסככת המיון הוקמו בשנת 2005.
"...ש. ... תאשר לי שיש... מכתב משנת 2005 מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ... שקובע שבמהלך סיור במושב ערוגות נצפו במקום מבנים חורגים, שתי מכולות, יציקת רצפה, שני צימרים מחוברים, חנייה משותפת, סילו בשטח, מבנה אזכורים, מתחם אחסון לכלים חד פעמיים, תאשר לי שכל זה קיים כבר ב2005.
ת. לא, אני רוצה כן לאשר שהמכתב מופנה לד' א' בלבד.
ש. בשנת 2005.
ת. י' לא מופיעה במכתב.
ש. משנת 2005, משנת 2005.
ת. ... המכתב מופנה לד' א' דדון בלבד, לא לי', התאריך שהמכתב הזה נושא הוא 15 בספטמבר 2005.
ש. נכון.
ת. 2005 היינו נשואים, זה היה כל המתואר כאן בערך שנה או שנה וחצי אחרי שבניתי את הצימרים שם, וכל מה שמופיע כאן נכון, ומה שבולט במיוחד ומעניין מאוד, שבמסגרת ... אנחנו נשואים, המכתב מופנה רק אליי...".
(ראו: עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 14.2.2023, ש' 17-30).
בנוסף, הנתבעת צירפה לתיק המוצגים מטעמה (מוצג 13) מכתב מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה מ – 15.9.2005, המעיד כי כל ההשבחות והחריגות היו קיימות באותו זמן.
לטענת הנתבעת, חובות המשק שולמו מחשבונותיהם של הצדדים ואין בכך כדי להעיד כי חובו של מר י. ש. הוא חוב של המשק, שכן התובע לא הוכיח עניין זה.
מובהר בזאת, כי התובע ניסה לתמוך טענתו כי מדובר בחוב של המשק באמצעות עדותו של מר י. ש. עצמו. אולם, מר י. ש. בעצמו לא יכול היה להעיד מה עשה התובע עם הכספים, וכשנשאל על כך השיב: "אני לא בודק למה מבקשים ממני כסף, מה עוד שהוא חבר שלי..." (ראו: עמ' 52 לפרוטוקול הדיון מיום 14.2.2023, ש' 17-19).
ובהמשך, במסגרת החקירה הנגדית:
"ש. תאשר לי שאתה לא יודע מה מר ד' א' עשה עם הכסף שאתה נתת לו.
ת. לא, אני לא יודע" (ראו שם, עמ' 59 ש' 16-18).
עוד עולה מן העדויות, כי התובע עצמו התנהל באופן בלעדי מול מר י. ש. ומעולם לא ביקש לצרף את הנתבעת לחוב, שכן התובע עצמו לא ראה בנתבעת חלק מהחוב; לא הזכיר אותה כבעלת חוב מכוח הסכם הגירושין בתיק ההוצל"פ או בכתבי הטענות; היא לא הייתה צד להליכים והוא מעולם לא ביקש לצרף אותה כצד להליך. בעניין זה ניתן לראות את הודאת התובע במספר הזדמנויות בחקירתו: בעמ' 14, ש' 31, התובע אף מאשר בעמ' 15 ש' 1-2, כי מעולם לא הגיש הודעת צד ג' בתיק ההוצאה לפועל, לפיה מדובר בחוב של הנתבעת וגם מר י. ש. אישר בחקירתו כי הנתבעת לא צורפה וכי התובע לא ביקש לצרפה להליך (ראו עמ' 59, ש' 24-30).
יתרה מזאת, בתביעה שהגיש מר י. ש. כנגד התובע בשנת 2011, הנתבעת לא היתה צד להליך, לא הוזכרה בכתבי הטענות כבעלת החוב וכלל לא ידעה על התביעה שהוגשה. ההליך הסתיים בפשרה במאי 2014 והתובע לא הציג ראיות כי התייעץ עם הנתבעת על הפשרה אליה הגיע ולמרות זאת טוען הוא כי מדובר בחוב שלה, זאת על אף הודאתו במספר הזדמנויות כי הנתבעת לא היתה צד להליך ו/או להסכם הפשרה.
האחת - בעמ' 15 ש' 12-17:
"...ש. במרץ 2011 י. ש. תבע אותך בבית משפט שלום באשקלון בגין החוב.
ת. יכול להיות, אני לא זוכר את התאריך המדויק, אבל הוא כן תבע אותי שם, כן.
ש. תאשר לי שלא טענת בהליך שם שמדובר בחוב של י'.
ת. לא הייתי צריך לטעון כי אני נתבעתי שם.
ש. תאשר לי שלא הצגת בהליך של י', בהליך מול י. ש. את הסכם הגירושין בינך לבין י'.
ת. לא זכור לי שעשיתי כזה דבר".
והשניה – בעמ' 17 ש' 1-9:
"...ש. תאשר לי שי' לא היתה צד ולא חתמה על הסכם הפשרה הזה.
ת. י', אני חוזר ואומר, לא היתה צד להסכם הפשרה, אבל היא בפירוש היתה צד לחוב עצמו.
ש. תאשר לי שי' לא ידעה על הסכם הפשרה הזה ועל תוכנו בזמן שאתה חתמת עליו.
ת. לא מאשר, היא ידעה, חד משמעית היא ידעה.
ש. אתם בהליכי גירושין בבית הדין הרבני כבר ארבע שנים שלמות מאז ואתה אומר לי שי' ידעה והסכימה להסכם פשרה הזה?
ת. אני אומר לך, אני לא אמרתי שהיא הסכימה, שאלת אותי אם היא ידעה, אני אומר לך שהיא ידעה על ההסכם, היא ידעה על החוב, ואני גם אראה את זה תכף לבית המשפט, שהיא ידעה על החוב, גם את ידעת על החוב לי. ש., זה שהיא בחרה להתעלם זה סיפור אחר, אבל ידעתם...".
יצוין כבר עתה, כי התנהלותו של התובע תמוהה ביותר, שכן חרף טענתו כי מדובר בחוב של הנתבעת, נשא לבדו במלוא התשלומים עבור חוב זה, במשך מספר שנים ולא טרח לפנות אל הנתבעת ולדרוש כי תישא בתשלום החוב. ראו בעניין זה הודאתו, בעמ' 21 ש' 18-31, לפיה לא צירף כל ראיה בכתב שיש בה כדי לתמוך בטענותיו:
"...ש. אתה מיוצג על ידי עורכי דין, לי' יש עורכי דין, אתה מיוצג בהליך משפטי, יש לך הליך הוצאה לפועל, אתה עורך דין ואתה יודע את הדברים, ולמרות זאת אתה לא פונה בשום מכתב ובשום התכתבות ובשום דרישה לי' ואומר לה נכבדתי, זה החוב שלך ואני משלם את זה כל חודש בחודשו.
ת. אז זה לא נכון מה שאת אומרת, פניתי אליה עשרות פעמים בנושא הזה.
כב' השופט אריאל ממן: אדוני יציג לבית המשפט פנייה אחת, בבקשה, אדוני הגיש תיק מוצגים, לא ראיתי בתיק המוצגים, אני נותן לאדוני הזדמנות נוספת, אדוני עכשיו צריך שתי דקות הפסקה כדי להראות לי פניות?
ת. לא, כי עד מה שזכור לי לא הגשתי בכתב.
כב' השופט אריאל ממן: לא הגשתי בכתב, תודה רבה, שאלה הבאה.
ת. יכול להיות אבל שכתבתי מייל או שכתבתי וואטסאפ.
כב' השופט אריאל ממן: שאלה הבאה. לאדוני יש עותק מייל? אדוני צריך להביא ראיות.
ת. אדוני, הטלפונים שלי נמצאים ביחב"ל מאז 2018, אין לי גישה אליהם.
כב' השופט אריאל ממן: אדוני ביקש ממני צו?
ת. לא, אדוני..".
לאור האמור לעיל ולנוכח התנהלותו התמוהה של התובע בכל הקשור לחוב למר י. ש., בין בכך שהתובע שילם את החוב לבדו ולא פנה במשך שנים רבות לנתבעת ורק לאחר שניתנה החלטת בג"ץ, נזכר פתאום כי מדובר בחוב השייך לכאורה למשק וזאת כטענה חדשה לצורכי הליך זה בלבד.
יצוין, כי בהתחשב בעדותו של התובע עצמו וכן בעדותו של מר י. ש., מצאתי לקבוע כי התובע לא הוכיח את טענותיו ולא הביא ראיות שיש בהן כדי לבסס את טענותיו ביחס לחוב של מר י. ש. ו/או להביא לכדי כך שייקבע כי החוב למר י. ש. הינו חוב של המשק.
ההפך הוא הנכון, מכלול הראיות ועדויות הצדדים מלמדות כי החוב למר י. ש. אינו חוב הקשור למשק.
העברת הבעלות במשק (סעיפים 17-19 להסכם):
-
התובע טען בסיכומיו, כי הוסכם בין הצדדים שהנתבעת תפעל להעברת הבעלות במשק. אולם, בהתאם להוראות סעיף 19 להסכם שנערך בין הצדדים, נקבע, כי עו"ד ... הוסמך לבצע את העברת הזכויות. ראו להלן סעיף 19 להסכם:
לצורך ביצוע העברות הזכויות הנ"ל חותם הבעל על ייפוי כח בלתי חוזר נוטריוני, ועל מסמכי העברת הזכויות: למינהל, לאוצר, לסוכנות היהודית ומסמיך ומייפה את כוחו של עו"ד ... להיות בא כוחו בצורה בלתי חוזרת מצידו – לביצוע העברת הזכויות הנ"ל, מבלי כל צורך בכל ייפוי כח או הסמכה נוספים מצידו לעו"ד ....
יצוין כבר עתה, כי עו"ד ... ייצג את שני הצדדים בהסכם ולא היתה כל מניעה, שמנעה מהתובע לפנות אליו לצורך השלמת רישום הזכויות.
התובע הוסיף וטען, כי לא רק שהנתבעת לא ביצעה את העברת הזכויות במשק, אלא אף יותר מזה, היא נמנעה מקיום סעיפים 17-19 להסכם, אלא שבפועל, הוכח ההיפך- הנתבעת פעלה לאורך השנים להשלמת רישום הזכויות ומי שמנע זאת היה התובע עצמו. הנתבעת הוכיחה כי פעלה לרישום הזכויות והציגה בתיק המוצגים מטעמה (מוצג 2) אישור, לפיו בתיק רמ"י קיימת בקשה מיום 22.12.2010 להעברת הזכויות, אשר הוגשה על ידה. כמו כן, באותו אישור זכויות ניתן לראות שעל המשק הוטלו עיקולים שונים וזאת כתוצאה מחובותיו ומתיק ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד התובע.
עוד יצוין, כי התובע הודה (בעמ' 39 ש' 26-30 ובעמ' 40 ש' 1-4) שהגיש לבית הדין הרבני בקשה למתן צו לעיכוב פעולות הנתבעת להעברת הזכויות ובעקבות דרישה זו, קבע בית הדין הרבני בהחלטתו מיום 18.8.2014 כי ביצוע פסק הדין שניתן ע"י בד"ר ביום 28.11.2010 יעוכב ולמעשה אסר את יישום ההסכם (ראו בעניין זה החלטת בד"ר מיום 18.8.2014, אשר צורפה במוצג 1 למוצגי הנתבעת).
יתרה מזאת, התובע עצמו הודה במסגרת סעיף 14 לכתב התביעה, כי רק בהחלטת בג"צ שניתנה בשנת 2018 "נסתם הגולל" על העיסוק בשאלת תוקף ההסכם. קרי: התובע עצמו יודע שרק לאחר הסרת צו עיכוב הביצוע שניתן ע"י בד"ר, ניתן היה לנסות ולהשלים את העברת הבעלות במשק ואת רישום הזכויות וזאת גם אם לא רבצו עיקולים על המשק, אלא שאף הוכח אחרת (ראו אישורי הזכויות שהוגשו ע"י הנתבעת במוצגים 2-4).
באשר לטענות התובע בעניין הימנעותה של הנתבעת להשלים העברת הבעלות במשק בשל המבנים הבלתי חוקיים הקיימים במשק, קרי: הצימרים. הנתבעת הוכיחה כי היא מצויה בהליך מתאים מול מושב ... לצורך הסדרת המבנים הבלתי חוקיים (ראו מוצג 5 למוצגי הנתבעת) וכי בהתאם להוראות ההסכם אין באפשרותה לבצע שינויים אסורים וזאת נוכח הוראות סעיף 23 להסכם, אשר מונע מהנתבעת לבצע כל שינוי במשק עד שבנם של הצדדים ג', אשר מצוי בשירות צבאי, יגיע לגיל 21 (ראו עמ' 38 ש' 11-31).
הנתבעת הדגישה, כי בהתאם להוראות סעיף 7 ב' להסכם נקבע, כי דמי המזונות לילדי הצדדים שולמו לנתבעת מדמי השכירות שהתקבלו מהצימרים וכפי טענת התובע הרי שהוא ידע כי לצורך השלמת העברת הזכויות יהא צורך בהריסת הצימרים, אך למרות זאת בחר שלא לציין זאת בהסכם, למרות שידע שהצימרים מהווים עבור הנתבעת מקור לתשלום דמי המזונות לילדיה, כך שהלכה למעשה, לדברי הנתבעת, התובע רימה אותה (עמ' 31 ש' 1-15).
לפיכך ומכל אשר מונח לפניי ביחס להעברת הזכויות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שהוראות ההסכם מטילות אחריות בלעדית על הנתבעת לביצוע השלמת העברת הבעלות ורישום הזכויות. כמו כן, לא הוכח כי התובע עשה כל שניתן על מנת לאפשר לנתבעת ליישם את הוראות ההסכם, שהרי לא ייתכן, כי מחד הוא תובע את הנתבעת לביצוע הוראות ההסכם, כשלמעשה הוא זה אשר מונע את ביצוען באמצעות צווים ועיקולים שונים שניתנו בעטיו ו/או באשמתו.
בנסיבות האמורות, לא מצאתי כי הנתבעת הפרה הוראות ההסכם, גם בעניין זה.
זכות התובע לשימוש בלול ובשני הקונטיינרים (סעיף 20 להסכם):
-
התובע לא הוכיח ולא צירף כל ראיה לכך שהנתבעת הפרה את סעיף 20 להסכם וכי מנעה ממנו לעשות שימוש בלול ובקונטיינרים המצויים במשק.
התובע לא צירף כל ראיה לכך שפנה אל הנתבעת ולא נענה על ידה, אלא שבפעם הראשונה שנעשתה פניה מטעמו, במסגרת ישיבת קדם משפט באחת מתביעותיו כנגדה, ביקש בא כוחו לראשונה את המפתח וניתנה החלטה בעניין והנתבעת פעלה בהתאם להחלטה.
כך גם מצאתי לקבל טענת הנתבעת כי לא בכדי לא נעשתה כל פניה אליה, שכן עד לשנת 2018 טען התובע בהליכים המשפטיים בבד"ר ובבג"ץ, כי ההסכם מושא התובענה הינו פיקטיבי וכי הצדדים מעולם לא קיימו אותו או התכוונו לקיים אותו ולכן לא עשה, מבחירתו, שימוש בזכויות הנובעות מהסכם זה ומשכך גם לא דרש את המפתח.
ראו בעניין זה הודאת התובע בעמ' 45 ש' 24-30:
"...ש. אני רוצה שתראה לי בקשה לבית הדין הרבני, בקשה בכתב לעורכת הדין, בקשה בכתב לגברת שאתה מגיש בקשה מבית הדין ומבקש מבית הדין הנכבד לאפשר לי להיכנס, לאפשר לי לעשות שימוש, לאפשר לי לקחת את המפתחות ולהשתמש ולהשכיר את הלולים כפי שכתוב בהסכם, תראה לי, תראה לי משנת 2010 ועד שהגשת את התביעה לאכיפת הסכם לבית המשפט בשנת 2018 או 2019.
ת. בעצם השאלה, אדוני, בעצם השאלה, יש פה חוצפה בלתי רגילה, יש פה התחייבות במסגרת חוזית לשימוש בלולים והבקשה.
ש. למה לא השתמשת?..."
ובהמשך, בעמ' 46 ש' 26-30:
"...ש. עד 2014 לא ביקשת, נכון?
ת. התשובה שלי מאוד פשוטה, לא הייתי צריך לבקש, כי בשלבים הראשונים המפתחות היו אצלי, היו אצלי, ועד לרגע שבו היא נעלה והיא החליפה את המנעולים ולא אפשרה לי להיכנס ללול, לא ללול ולא ל..".
התובע גם הודה בחקירתו (בעמ' 35 ש' 22-24), כי בחודש ינואר 2018 ניתנה החלטת בג"צ שהכריעה, כי ההסכם הראשון הוא זה שבתוקף ולאחר כשלושה חודשים מעת מתן ההחלטה הגיש תביעה לאכיפת ההסכם.
"...ת. רגע, אז אני לא מאופס בתאריכים, שנייה אחת, נכון, עד ינואר 2018 התקבלה החלטת בג"ץ, שלושה חודשים, פחות משלושה חודשים מהרגע שבג"ץ הכריע שההסכם הראשון הוא זה שבתוקף, רק אז, פחות משלושה חודשים אחרי הגשתי תביעה לאכיפת הסכם, כל הסעדים..".
לאור כל האמור לעיל, ניתן לראות כי התובע לא צירף כל ראיה כי מעת אישור ההסכם בשנת 2010 פנה אל הנתבעת בדרישה בעניין השימוש בלול ובקונטיינרים וכי הנתבעת התנגדה. כמו כן, התובע לא צירף כל ראיה כי הנתבעת התנגדה ו/או סיכלה עסקה לכאורית ביחס ללול ולקונטיינרים. אלא, להיפך, התובע עצמו הודה כי לא פנה לנתבעת בעניין זכות השימוש בלול ובקונטיינרים, אשר ניתנה לו במסגרת ההסכם בין הצדדים וכי הפעם הראשונה שפנה לנתבעת היתה בשנת 2018, מספר חודשים לאחר שניתנה החלטת בג"ץ ועשה כן במסגרת כתב תביעה שהגיש לבית משפט זה, כאשר בישיבת קדם המשפט בחודש מרץ 2019 ניתנה החלטת בית המשפט לפיה על הנתבעת לפעול למסירת מפתחות הלול לתובע והנתבעת פעלה בהתאם להחלטה זו.
ראו בעניין זה את עדותה של הנתבעת בעמ' 83 ש' 19-30:
"...ש. אין בעיה, תאשרי לי בבקשה שהחלפת את הלול, החלפת את המנעולים בלול ובקונטיינרים ולא העברת אליי מפתחות עד להחלטת בית המשפט בחודש מרץ 2019.
ת. מה זה, עוד פעם?
ש. אחרי שהחלפת את המנעולים.
כב' השופט אריאל ממן: אדוני יחזור על השאלה, כן.
ש. אני מבקש שתאשרי לי שאחרי שהחלפת את המנעולים עד להחלטת בית המשפט במרץ 2019 לא העברת אליי מפתחות.
ת. עד שביקשת לא העברתי, כן.
ש. את לא מאשרת שלא העברת אליי עד להחלטת בית המשפט.
ת. לא ביקשת, כי חיכיתי שיהיה אסמכתא לכך שנתתי לך את המפתחות כדי שאחר כך לא נטען משהו אחר.
ש. את המנעולים..."
הנתבעת הוסיפה וציינה, כי מכוח הוראות סעיף 20 להסכם, במסגרתו נקבע כי "ובמידה והלול או חלק ממנו יושכר – ההכנסות וההוצאות בגין דמי השכירות יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים", הרי שמכוח הוראה זו, דווקא היה לנתבעת אינטרס להשכיר את הלול ולכן טענת התובע בעניין זה אינה מתיישבת, שכן אין זה הגיוני שהנתבעת תסכל עסקה כזו או אחרת שנרקמה לכאורה ביחס ללול, שהייתה אמורה להניב פירות גם עבורה.
יצוין, כי מכל העדויות שנשמעו בפניי הוכח ע"י הנתבעת, כי התובע בחר במשך שנים שלא לממש את זכותו מכוח סעיף 20 ועל כן, ככל שהוא טוען שנגרם לו נזק כתוצאה מכך, הרי שהוא יכול להלין אלא על עצמו בלבד, שכן לא עשה דבר כדי לממש את זכותו ובהזדמנות הראשונה שפנה אל הנתבעת לקבלת מפתחות הלול, קיבל אותם.
הנה כי גם הטענה בעניין הפרת סעיף 20 להסכם- דינה להידחות.
איזון משאבים (סעיף 25 להסכם):
-
בראשית סיכומיה (בסעיף 1), הבהירה הנתבעת כי לא תשיב בסיכומיה לסוגיות משפטיות שביהמ"ש הנכבד קבע כי לא יידונו בהליך. בהתאם, לא תשיב לס' 11-12 לסיכומי התובע העוסקים בס' 21 להסכם הגירושין (העברת המשכנתאות ע"ש הנתבעת) וס' 12 להסכם הגירושין (תשלום סך של 50,000 ₪ לתובע).
בעניין זה אפנה לסעיף 72 לעיל, במסגרתו קבעתי כי לנוכח החלטתי מיום 6.7.2022 במסגרתה הוריתי על מחיקת הסעד המתייחס לסילוק המשכנתאות, הרי שלא אתייחס לעניין זה במסגרת פסק הדין.
-
ביחס לטענת התובע בעניין הפרת סעיף 12 להסכם, יצוין, כי כבר בישיבת קדם משפט מיום 21.6.2022 ולאחר שיח שהתנהל בין הצדדים מחוץ לפרוטוקול, הסכימו הצדדים לצמצם המחלוקות ביניהם ולמחיקת הסעד של אכיפת תשלום סך 50,000 ₪, אשר מתברר בלשכת ההוצאה לפועל.
-
יצוין, כי במסגרת הדיון מיום 14.2.2023 וחרף הסכמות הצדדים בדיון מיום 21.6.2022, ניסה התובע לחקור את הנתבעת ולשאול שאלות ביחס לאכיפת התשלום בסך 50,000 ₪. אולם, בית המשפט לא התיר לתובע לשאול שאלות ביחס לנושא שבעניינו ניתנה החלטה חלוטה במסגרת הליך אחר (ראו עמ' 91 ש' 10-15). בנסיבות אלה, לא מצאתי לדון בכך במסגרת פסק דין זה.
סעדים נוספים שנתבעו ע"י התובע:
-
התובע עתר במסגרת תביעתו לפסיקת תרופות בגין הפרת ההסכם, אולם, במרבית טענותיו טען טענות בעלמא ולא פעל לכמת את הנזקים שנגרמו לו לכאורה כתוצאה מהפרות שביצעה הנתבעת.
כאמור לעיל, לאורך כל הדיון בטענות השונות שהעלה התובע, לא מצאתי כי טענותיו הוכחו ולא מצאתי ממש בטענתו כי הנתבעת הפרה את הוראות ההסכם ומשכך גם לגופו של עניין, לא היה מקום גם לפסוק לו תרופות בגין ההפרות הנטענות, שלא הוכחו.
-
יצוין, כי בין יתר טענותיו, טען התובע כי הוא זכאי למימוש "זכות עיכבון" עד למועד הקבוע בס' 23 להסכם הגירושין, כך שיוכל לממש בעצמו את הוראת סעיף 24 להסכם, בדרך של מכירת מחצית זכויותיו במשק וחלוקת התמורה בין שלושת ילדי הצדדים.
הנתבעת טענה, כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומי התובע ומהווה הרחבת חזית אסורה ולכן לשיטתה, מטעם זה בלבד יש לדחות טענה זו. יתרה מזאת, הנתבעת הפנתה לסעיף 22 להסכם, אשר מקנה לה זכות מגורים בלתי חוזרת במשק עד אריכות ימיה ושנותיה.
למען הזהירות הוסיפה הנתבעת, כי המועד שנקבע לקיום ס' 24 להסכם טרם הגיע, שכן בנם הצעיר של הצדדים – ג', מצוי בשירות צבאי וטרם הגיע לגיל 21, הרי שהנתבעת לא הפרה סעיף זה ובשעה שג' טרם הגיע לגיל 21, ברי כי אין באפשרות התובע לטעון כי הנתבעת הפרה את סעיף 24 ולא צורפה כל ראיה מטעם התובע, כי בבוא העת התובעת לא תפעל בהתאם להוראות הסעיף.
יתרה מכך, בהתאם להוראות סעיף 24 להסכם, ניתנה זה מכבר לתובע הזכות המפורשת לפעול להוצאתו לפועל של ההסכם, שכן בעת אישור ההסכם ניתן לו ייפוי כוח נוטריוני לצורך ביצוע האמור ומשכך אין הוא צריך כל "זכות עיכבון" לצורך כך.
יצוין, כי בדיון מיום 14.2.2023 נשאל התובע על ידי בית המשפט ביחס לייפוי הכוח והתובע השיב בתשובה "מתפתלת", שיש בה כדי להעיד שאין לו כל צורך ב"זכות עיכבון" (ראו עמ' 36 ש' 1-8).
-
לאור כל אשר הונח לפניי ובהתחשב בכך שהתובע עצמו חזר בו מדרישתו לסעד עיכבון, תוך שהבהיר כי הוא מבקש כי תינתן לו זכות עיכבון עד לקבלת פסק דין מבית המשפט (ראו פרוטוקול מיום 14.2.2023 עמ' 50 ש' 14-19), לא מצאתי מקום להרחיב ולדון בדרישתו זו של התובע.
עדויות הצדדים:
-
מחומר הראיות שהונח בפניי ומעדותו של התובע התרשמתי, כי התובע השיב לשאלות באופן שאינו ברור ואף "מתפתל" ומבלי לתת כל בסיס לתשובותיו; לא השיב באופן עקבי ולא פעם, אף סתר את עצמו בתשובות שנתן ומשכך התרשמתי כי יש בתשובותיו משום התחמקות ו/או ניסיון להפריז בעובדות ועל כן, מלבד האמור לעיל וקביעותיי כי התובע לא הוכיח תביעתו, מצאתי כי עדותו לא הייתה מהימנה בעליל.
-
לעומתו, מחומר הראיות שהונח בפניי ומעדותה של הנתבעת התרשמתי, כי הנתבעת השיבה באופן קוהרנטי, גרסתה הייתה עקבית וברורה ותשובותיה מדויקות. לא התרשמתי כי יש בתשובותיה התחמקות ו/או ניסיון להפריז בעובדות ועל כן, מצאתי לקבוע כי עדותה הייתה מהימנה בעיניי.
-
בעניין עדותו של מר י. ש., מצאתי כי עדותו היתה עקבית וברורה וחרף חברותו עם התובע, הרי שגם כשהצטרך לתת תשובה שיכול ותפגע בחברות זו, הוא לא חשש לתיתה.
יוער כבר עתה, כי גם פנייתו של התובע למר י. ש. בטרם מתן עדותו, בכותלי בית המשפט תוך הפנייתו לתצהיר שהגיש, יש בה טעם לפגם, שכן יש בכך כדי ליצור השפעה מסוימת על העד. יחד עם זאת, במקרה שבפנינו, לא מצאתי כי פניית התובע אל העד בטרם תחילת דיון ההוכחות השפיעה על העד בדרך כזו או אחרת, שכן מצאתי, כי העד מסר תשובות ישירות ואמיצות וזאת גם אם יש בהן כדי לפגוע בחברותו עם התובע וניכר כי העד לא חשש מפגיעה כזו או אחרת שתתרחש כתוצאה מתשובותיו. אלא שלא היה בעדותו כדי להוכיח טענותיו של התובע (ראו לעיל).
סיכום:
בנסיבות האמורות ומכל המפורט ומקובץ לעיל, אני מורה כדלקמן:
-
תביעת התובע נדחית בזאת.
-
בשים לב לכלל מסקנותיי ושקלול התנהלותו הכוללת של התובע, אגב ניהול ההליך והצורך להכריע ולדחות את טענות התובע, זאת לאחר קיום הוכחות, וכשהתובע עומד על ניהול התביעה, ואף לנוכח ריבוי ההליכים ומשכם, מצאתי לחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת (לרבות שכ"ט עורך דין) בסך כולל של 90,000 ₪.
התשלום יבוצע בתוך 30 ימים, כשהסכום נושא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בכך מסתיים בירור התובענה, המזכירות מתבקשת לסגור את התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
ניתן היום, כ"ג תמוז תשפ"ד, 29 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט