פלונית נ' שי סופר וליאור סופר

 צד ג': ש' א'

באמצעות ב"כ עו"ד יאיר אוחנה

לפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך טיול טרקטורונים, בשל אירוע תקיפה, אשר נטען כי נגרם על ידי הנתבעים. בעקבות התקיפה ומעשי הנתבעים הנטענים, נבהלה התובעת, ברחה בריצה ממקום האירוע, נפלה מצוק ונחבלה באופן חמור ברגלה השמאלית.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים בתמצית

טענות התובעת

1. התובעת ילידת שנת 1988, השתתפה ביום 9/10/14 בטיול טרקטורונים יחד עם אחיה ומספר חברים.

    

2. במהלך הטיול, תקף הנתבע 1 את ש' א', אחד מחבריה של התובעת (להלן: "ש' א'"), במכת אגרוף לעין ימין ואיים על ש' אחיה (להלן: "ש'"), כי ידקור אותו וירצחו תוך שהחזיק סכין והצמידה לצווארו. הנתבע 2, אחיו של הנתבע 1, יידה אבנים לעבר התובעת וחבריה בכוונה להפחידם ולהקניטם.

    

3. התובעת שראתה הנתבע 1 מצמיד סכין לצווארו של אחיה, ואת הנתבע 2 מיידה לעברה אבנים, נבהלה וברחה ממקום האירוע במדרון היער ונפלה מצוק, אשר לא ניתן היה להבחין בו.

    

4. בעקבות אירוע התקיפה הוגש כנגד נתבע 1 כתב אישום בגדרי ת"פ 21900-10-2014, הוא הורשע ונגזר דינו כפי שיפורט בהמשך.

    

5. בעקבות הנפילה, נפגעה התובעת קשות בחלקי גופה, ובעיקר ברגלה השמאלית, עברה טיפולים רבים, סבלה ועדיין סובלת ממוגבלויות, בהתאם לחוות דעת רפואית שצורפה לכתב התביעה.

    

   טענות הנתבעים 1 ו-2

    

6. הנתבעים טענו להיעדר קשר סיבתי בין נפילת התובעת לאירוע שקדם לנפילתה, וכי נזקיה המוכחשים נגרמו כתוצאה מנפילתה מן הצוק כשלא הבחינה בו, כך שבכל מקרה יש להשית עליה אשם תורם של 100%.

    

7. נטען כי האירוע אירע בנסיבות אחרות: כי התובעת וחבריה השתוללו כשהאחרון בהם עשה "צלחת" ברייזר עליו נהג, העיף על הנתבעים וילדיהם אבנים ונגרמו להם נזקים. לאחר שהנתבעים המשיכו בטיולם הבחינו כי חבורת הטרקטורונים עומדת בצד הכביש וכי טרקטורון אחד תקוע. הנתבעים שאלו את החבורה מדוע הם מתנהגים בצורה כזו וביקשו מהם פרטים, כאשר שניים מתוך החבורה התקרבו לנתבע 1 בצורה מאיימת, צעקו עליו ותקפו אותו. הנתבע 1 ניסה להגן על עצמו והנתבע 2 נשאר עם הילדים הקטנים. לאחר מספר שניות מישהו צעק כי התובעת נפלה רחוק ממקום האירוע.

    

8. אין מדובר בתביעה נגררת לפלילים, על המשתמע מכך, ובכל מקרה, כנגד נתבע 2 לא הוגש כתב אישום והוא אינו אשם בהתרחשות האירוע המוכחש.

    

9. אף המתלוננים נחקרו תחת אזהרה ולא ברור מדוע לא הוגש נגדם כתב אישום, כאשר יש סתירות רבות בעדויותיהם במשטרה.

    

10. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' כנגד ש' א'. נטען, כי ככל שיתקבלו טענות התובעת כנגד הנתבעים, הרי שאירוע התקיפה נבע מכעסו של הנתבע 1 על אופן נהיגתו של צד ג' על הרייזר הכתום, עת עשה "צלחת", העיף אבנים על הנתבעים וילדיהם וגרם להם ולכלי עליו נהגו לנזקים. כמו כן, עת ניגש הנתבע 1 לתובעת ולחבריה לאחר שהחבורה נתקעה עם הטרקטורון - צד ג' הוא שתקף את הנתבע 1 באכזריות וללא הסבר סביר. הנתבע 1 נאלץ באין ברירה להגן על עצמו, ורק אז רצה התובעת ונפלה.

     

    טענות צד ג'

     

11. דין ההודעה להידחות.

     

12. צד ג' הפנה לסתירות העולות מהודעת צד ג' בקשר לנסיבות אירוע התקיפה, לעברו הפלילי של הנתבע 1, ולעובדה כי הוגש כנגדו כתב אישום, בו הורשע בהתאם להודאתו.

     

    דיון והכרעה

     

13. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני, שקלתי טענות הצדדים והתרשמתי מן העדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 – להתקבל. דין התביעה כנגד הנתבע 2 – להידחות. דין הודעת צד ג' – להידחות אף היא.

     

    נסיבות התאונה

     

14. בהתאם לסעיפים 7 – 8 לכתב התביעה, ביום 9/10/14 סמוך לשעה 17:30, במהלך טיול טרקטורונים, תקף הנתבע 1 את ש' א' במכת אגרוף לעין ימין. בהמשך איים הנתבע 1 בפגיעה שלא כדין בחייו ובגופו של אחי

    התובעת, ש', בכך שהחזיק סכין בידו, הצמידה לצווארו תוך איומים כי ידקור אותו וירצחו (להלן: "האירוע"). נטען, כי בזמן האירוע, הנתבע 2 יידה אבנים לעבר התובעת וחבריה בכוונה להפחידם ולהקניטם.

     

15. כשב' ב' ז' (להלן: "ב'") ראה את הנתבע 1 מצמיד סכין לצווארו של ש', הוא ירד מן הטרקטורון והרים אבן על מנת להפחיד את הנתבע 1. משראה הנתבע 1 את ב' מרים האבן, תחילה הוריד את הסכין, אך הרים אבן ותקף באמצעותה את ב', זרק לעברו את האבן ופגע בב' ביד ימין. בהמשך, נתבע 2 החל לזרוק אבנים לעבר המתלוננים והתובעת, כשהנתבע 1 מאיים בפגיעה בגופו ובחייו של א' ד' (להלן: "א'") באופן שהחזיק הסכין בידו הימנית והתקרב לא' במטרה להקניטו ולהפחידו.

     

16. משראתה התובעת את הנתבע 1 מצמיד סכין לצווארו של אחיה, וכשהחל הנתבע 2 ליידות אבנים לעברה אחז בה פחד עז, היא פתחה בריצה מהירה ובהולה ממקום האירוע במדרון היער, עד שהגיעה לקצה ונפלה מצוק שלא ניתן היה להבחין בו. כתוצאה מן הנפילה נגרמה לה חבלה חמורה ברגל שמאל (להלן: "התאונה").

     

17. בתצהיר עדותה הראשית, חזרה התובעת על גרסתה היסודית לעניין אירועי יום התאונה והשתלשלות העניינים הנוגעת לנפילתה ולנזקיה (סעיפים 3-4 לתצהיר עדות ראשית התובעת). התובעת הצהירה כי הנתבע 1 שלף סכין עם להב ארוך "... והתחיל לאיים עלינו שיהרוג אותנו והתחיל להשתולל ולנסות לתפוס אחד מאיתנו בכדי לדקור (להלן: "אירוע התקיפה"), ובזמן שראיתי את שי משתולל ומאיים בסכין פחדתי פחד מוות ורצתי במהרה בכדי לברוח מהמקום לכיוון הכביש במדרון היער ומייד הגעתי לקצהו ונפלתי מהצוק, צוק בסוף ירידת המדרון שלא ניתן להבחין בו וכתוצאה מהנפילה נגרמו לי חבלות חמורות ובמיוחד פגיעה קשה ברגלי השמאלית..." (ס' 4 לתצהירה). ראו גם תמונות המקום אשר הוגשו כמוצגים.

     

18. לעניין תחילתו של האירוע העידה התובעת, כי הנתבע 1 שאל של מי הרייזר וש' א' השיב שהרייזר שלו; כי אז הוא "דפק לו בוקס או סטירה ממש חזקה (שי לש') ש' א' הסתובב במקום מהמכה ואז שי הוציא את הסכין ואז הוא כבר רץ לעברנו עם הסכין. התחלנו לרוץ בלי להסתכל מה היה. ממש 10 שניות כל המקרה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-4). עוד העידה, כי כאשר ש' א' "קיבל בוקס והסתובב מהבוקס שי כבר הוציא סכין ורץ אלינו..."; "א' ולש' לעברנו הייתה גם ה' אבל היא הייתה יותר רחוקה", וכי היא וש' ברחו לכיוון מטה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 20, 30-31, עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 13; 25-32).

     

19. גרסה זו של התובעת לעניין נסיבות התאונה, נתמכת בתצהירי עדותם הראשית של אחיה וחבריה, אף מהם עולה כי עת ראתה התובעת את הנתבע 1 שולף הסכין, נבהלה, פתחה במנוסה, נפלה מן הצוק ונפגעה ברגלה (ראו: ס' 2-4 לתצהיר ש'; ס' 4-9 לתצהיר ה'; ס' 2- 10 לתצהיר א'; ס' 2-6 לתצהיר ב').

     

20. כאמור, בגין האירועים המתוארים לעיל הוגש כנגד הנתבע 1 כתב אישום מתוקן מיום 17/12/14 בגדרי ת"פ 21900-10-14 מ"י נ' סופר. מפאת חשיבותו של פרק העובדות בכתב האישום המתוקן לענייננו, הוא יובא במלואו וכלשונו, כדלקמן:

     

    "א. העובדות

    1. בזמן הרלוונטי לכתב אישום זה היו ש' א' (להלן: "המתלונן ש' א'") וש' ב' ז' (להלן: "המתלונן ב' ז'") וב' ב' ז' (להלן: "המתלונן ב'"), וא' ד' (להלן: "המתלונן א'") בטיול טרקטורונים ביער עמוקה איזור צפת.

    2. בתאריך 9/10/14 סמוך לשעה 17:30 לערך ביער עמוקה, על רקע כעסו של הנאשם בשל נסיעתם על הטרקטורון, תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמתו את ש' א', באופן שהיכה אותו במכת אגרוף לעין ימין, (המשך המשפט : "כתוצאה מהתקיפה המתוארת לעיל נגרם למתלונן חבלה של ממש. היינו כתם אדום."- נמחק מכתב האישום המתוקן – הוספה שלי מב"ל).

    3. בהמשך לאמור ובאותן הנסיבות, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בחייו וגופו של ש' ב' ז', באופן שהחזיק סכין בידו הצמיד אותה לצווארו ובאומרו לו אני אדקור אותך אני ארצח אותך וכל זאת בכוונה להפחידו ולהקניטו. שראתה פלונית את הנאשם מצמיד את הסכין לצווארו של אחיה ש' , (המשך המשפט: "פחדה וברחה מהמקום בריצה וכתוצאה מכך נפלה ושברה את רגלה," - נמחק מכתב האישום המתוקן – הוספה שלי מב"ל).

    4. בהמשך לאמור, עת ב' ב' ז' ראה את הנאשם מצמיד הסכין לצווארו של ש' ב' ז', ירד מהטרקטורון הרים אבן בכדי להפחיד את הנאשם, ושראה אותו הנאשם הוריד את הסכין המשיך הנאשם והרים אבן ותקף באמצעותה שלא כדין וללא הסכמתו את ב' ב' ז' באופן שזרק את האבן לעברו שפגעה לו ביד ימין, כתוצאה מהתקיפה המתוארת לעיל נגרם לו למכאוב

    5. בהמשך לאמור לעיל, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופו ובחייו של א' ד' (להלן: "א'"), באופן שהחזיק את הסכין בידו הימנית והתקרב אליו, וכל זאת בכוונה להפחידו ולהקניטו."

        

21. במסגרת הסדר טיעון הודה הנתבע 1 והורשע בעבירות של איומים, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה ותקיפת סתם.

     

22. בגזר הדין נגזרו על הנתבע 1 בהתאם להסדר הטיעון העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים; מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים והתנאי הוא כי במשך 3 שנים החל מיום שחרורו, לא יעבור כל עבירת אלימות פיזית; מאסר על תנאי של 4 חודשים והתנאי הוא כי במשך 3 שנים מיום שחרורו, לא יעבור עבירת איומים והחזקת סכין; וחתימה על התחייבות בסך 1,500 ₪ להימנע מלעבור עבירה של אלימות, לרבות איומים ועבירת החזקת סכין במשך שנתיים (ראו הכרעת הדין וגזר הדין מיום 17/12/14- נספח ה' לתצהיר עדות ראשית התובעת).

     

23. במעמד הטיעון לעונש בהליך הפלילי, נרשם מפי הנתבע 1 כי הוא מתחרט על המעשים ומבקש לכבד את הסדר הטיעון (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית התובעת, עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 18).

     

24. בכל הנוגע למעמדו של פסק דין אשר ניתן בהליך פלילי כראיה בתביעה אזרחית רגילה, קובע סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. בנוסף, בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק לא יהיו רשאים להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

     

25. הודאתו של הנתבע 1 בעובדות כתב האישום המתוקן, תומכת בגרסת התביעה בכל הנוגע לנסיבות התאונה ואירועי אותו יום. זאת, בין היתר, לעניין תקיפת הנתבע 1 את ש' א' במכת אגרוף; החזקת סכין, איום על ש', והצמדת הסכין לצווארו; תקיפתו של ב' והאיומים עליו; והאיומים על א' בזמן החזקת סכין.

     

26. אשר לתאונת התובעת - אומנם בכתב האישום המתוקן כל שנטען הוא כי התובעת הייתה עדה לאיומים על אחיה, ברם מחומר הראיות שלפני עולה, כי גרסת התביעה הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש, כמפורט להלן.

     

27. אפנה בהרחבה להודעת א' במשטרה מיום 13/10/14, ממנה עולה כי היו בטיול שלושה ריינג'רים וטרקטורון אחד; כי הגיעו לעליות עפר שקשה לעלות אותן ושם פגשו בנתבעים לראשונה; כי הטרקטורון שלו נתקע והוא קרא לש' לעזור לו, ש' התיישב ליד ההגה וניסה לעלות העלייה. בשלב זה הגיע הנתבע 1, א' היה עם הגב אליו ושמע צעקות "מחבל, יש לו סכין", הוא הסתובב, ראה אנשים בורחים מאותו בחור, והנתבע החזיק סכין והצמידו לש' צמוד לעורף; ש' הזיזו והצליח לברוח מהריינג'ר, לברוח עם כל האחרים במדרון תלול מאוד, כך שמי שברח התגלגל למטה (עמ' 1, שורות 6-16). א' נשאר עם הנתבע 1 עם הסכין, היה בחור נוסף ברכב שהגיע עם הנתבע 1 ועמד מאחוריו, ובזמן שכולם ברחו מהמקום הוא יידה אבנים לכיוון שלהם. הנתבעים היו עם ילדים קטנים, אשר בזמן האירוע היו ברכב וצפו במתרחש. לאחר שש' הצליח לברוח, א' נשאר לבד עם הנתבעים. הנתבע 1 החזיק סכין ביד ימין שלו וניגש אל א'. א' הצליח לתפוס ביד שאחזה בסכין ושאל אותו "דבר, מה קרה?". הנתבע 1 השיב: "העיפו עם הרייזר אבנים עלינו". באותו הזמן הנתבע 2 היה מאחוריו והחזיק אבן בידו. א' תאר בהודעתו כי שחרר את ידו של הנתבע 1, אמר לו להוריד את הסכין, פנה לנתבע 2 ואמר לו להוריד את האבן והוא אכן הוריד את האבן. א' אמר "תראה את הילדים שלך שברכב, תראה באיזה פניקה הם, לא מתנהגים ככה". או אז נרגעו הרוחות, הנתבע 1 הוריד את הסכין, באופן שברגע שהתייחס לילדים - הם כאילו "התעוררו" מהמצב שהיו נתונים בו (עמ' 2, שורות 19-29).

     

28. עדותו של א' בעמ' 27 לפרוטוקול, שורות 28-32; עמ' 28, שורות 1-3; עמ' 30, שורות 26-28; עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 8-12 ועמ' 33 לפרוטוקול, שורות 1-10 - תומכת בגרסתו במשטרה ומצאתי בה אישוש לגרסת התביעה כולה. אוסיף התרשמותי, כי עדותו של א' לפני הייתה קוהרנטית ואמינה.

     

29. גרסאות עדי התביעה במשטרה אף תומכות זו בזו. ראו לעניין זה: הודעת בר במשטרה מיום 13/10/14 (עמ' 2, שורות 4- 14); הודעת ש' במשטרה מיום 9/10/14 (עמ' 1, שורות 9- 18); הודעת ש' מיום 13/10/14 (עמ' 2, שורות 6-30).

     

30. ש' העיד לעניין אירועי יום התאונה, בין היתר, בעמ' 39 לפרוטוקול, שורות 11-26. עדותו זו, הולמת את ההודעות שנמסרו במשטרה מטעם עדי התביעה, בין השאר לעניין העובדה כי הנתבע 1 הוא שתקף והכה את ש' א' במכת אגרוף, ללא התגרות מוקדמת מצד ש' א' או אחר; לעניין צעקות הרקע "...יש לו סכין"; לעניין תקיפתו של ש' עצמו על ידי הנתבע 1 לאחר שש' א' נמלט והצמדת הסכין לעורפו, עד שהצליח גם הוא להימלט.

     

31. לעניין התנהגותו של הנתבע 1 בזמן האירוע, ראו גם עדות שחר בעמ' 35 לפרוטוקול, שורות 23-29:

     

    "הם באו לכיוון של ש' א' ושלי היינו מחוץ לרייזר והם עלו אלינו ברגל. הם שאלו של מי הרייזר הכתום אז איך שהוא ש' אמר שזה שלו הוא הנתבע שי הביא לו בוקס לעין לש' א' הוא סובב לו את הראש הוציא סכין ובא לש' ש' ברח הייתי קרוב לש' אז הוא בא לכיוון שלי עם סכין ברחתי ממנו. לא ראיתי מה קורה אחר כך למעלה כבר ירדתי למטה התגלגלתי כל המדרון. תוך כדי ריצה עפו לי הנעליים הייתי עם כפכפים. רצתי ברחתי ממנו תוך כדי הייתי עם כפכפים התגלגלתי ...." (ראו גם עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 12-16).

     

32. בהמשך העיד עוד, כי הנתבע 1 השתולל בלי סיבה, שלף סכין וכי הוא חשב בהתחלה כי מדובר במחבל (עמ' 36, שורה 6).

     

33. ראו גם הודעת הדר במשטרה מיום 13/10/14 (עמ' 1, שורות 11 ואילך), בשים לב לעמ' 2, שורה 36 לעניין תאונתה של התובעת, לפיה "פלונית נפלה תוך כדי ריצה מהבהלה". ראו גם עדותה בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-19, לפיה: ירדה לעשן סיגריה אחרי שהרייזר נתקע ליד ש' ושחר, הנתבעים עצרו את רכבם, הנתבע 1 בא ישירות לש' א' ו"נתן לו אגרוף" ואז הוציא סכין, החלו צעקות "...מי רוצה דקירה", והיא החלה לרוץ. מששמעה את הצעקה של פלונית, היא הבינה שאין איש מאחוריהם וכולם נעצרו. בהמשך העידה עוד כי שחר צעק, "סכין מחבל לא זוכרת פשוט רצתי."

     

34. גם צד ג', ש' א', העיד כי התובעת רצה אחריו, כי מלמטה שמע אותה צועקת, וכי שחר צעק שהיא שברה את הרגל (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 20-21).

     

35. לנוכח כל שפורט לעיל, על אף שלא נעלמו מעיני טענות הנתבעים לעניין בקיעים בגרסת התובעת, ולעניין נקודת הזמן המסוימת בה החלה התובעת במנוסתה, מצאתי כי בהינתן שהאירוע כולו נמשך זמן קצר ובשים לב לבהלה שאחזה בכל המעורבים - התובעת הרימה את הנטל להוכחת נסיבות התאונה במאזן ההסתברויות הנדרש ואף מעבר לכך.

     

36. לעומת זאת, גרסת הנתבעים אופיינה בסתירות שהביאוני להעדיף את גרסת התביעה, כמפורט להלן.

     

37. ראשית, גרסת הנתבע 1 בהגנתו עומדת בסתירה לעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה. שנית, התרשמתי מעדותו לפני כי זו אופיינה בסתירות וחוסר עקביות. לפיכך, לא ראיתי מקום לאמצה.

     

38. נוסף על כך, לשם המחשה, בהודעתו הראשונה במשטרה מסר הנתבע 1 לעניין המפגש השני בו אירע האירוע שהוביל לתאונה, כי פנה אל החבורה ושאל מי נוהג על הכלי השחור עם הדלתות הכתומות, ובאו אליו שניים מהם ושאלו אם יש בעיה והוא השיב כי אין, ושאל מדוע הם מתנהגים כך כשיש ילדים קטנים. לגרסתו, הוא שקיבל מאחד מהם בוקס לחזה, קפצו עליו שניים מהחבורה ותקפו אותו, והוא אך התגונן בידיו ואף רצה להתלונן במשטרה בעצמו (עמ' 2 להודעה, שורות 12-21). היינו, בגרסתו זו לא נמצא ביטוי לתקיפה כלשהי מצדו או לכל אקט אלים אחר, מלבד התגוננות. ראו להמחשה עמ' 2, שורה 39 להודעה: "אני ואחי הותקפנו, ואני ראיתי שהיא נפלה למטה ונתתי לה מים."

     

39. בהודעתו השנייה מיום 13/10/14 עמ' 2, שורות 22-26 מסר, כי הם קפצו עליו והכו אותו ואחיו אמר שיזמין להם משטרה והם נבהלו. כאשר החוקר הציג בפניו הסרטון בו הוא נשמע אומר כי "זה יקבל מכות", הכחיש הנתבע 1 כי אמר את הדברים (עמ' 3, שורות 60 – 61).

     

40. לעומת זאת, בעדות לפני העיד הנתבע 1, כי "כל הגברים" שבחבורה תקפו אותו, כי הם ישבו בעיגול כשהטרקטורון הפוך, כי ניגש אל החבורה ושאל של מי הטרקטורון עם הדלתות הכתומות, וכי הם תקפו "..בבוקס ישר לפנים, אני חטפתי מאחד והחזרתי...הייתה קטטה, לא באתי לריב, באתי לדבר והותקפתי והחזרתי בהגנה עצמית, היינו עם שלושה ילדים קטנים מטיילים." (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 1-5); וכי הייתה קטטה של "בוקס ובוקס וזה נגמר..." (שורות 9-11),ובהמשך כי ".. הייתה אי הבנה ונהיתה קטטה של כמה שניות" (עמ' 62, שורות 9-10). כלומר, גרסת הנתבע 1 היא גרסה מתפתחת לפיה לפתע הייתה קטטה והוא הלם באגרוף, על אף שלטענתו עשה כן כהגנה עצמית.

     

41. ראו גם עדותו של ש' , לפיה טענת הנתבע 1 כי הותקף היא שקר, שכן כולם "... רעדו מפחד ברחו. לא הספקת לומר ג'ק רובינסון כולם הלכו" (עמ' 42 לפרוטוקול, שורה 21).

     

42. הנתבע 2 העיד, כי כלל לא הייתה קטטה, אלא שהם רק "דחפו אחד את השני" (עמ' 51, שורה 16). בהמשך העיד כי מסר לדודה של התובעת כי "... היה ויכוח קטן" (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 25-32). אף זאת, במובחן מהודעתו במשטרה לפיה לכאורה שניים תקפו את אחיו, אחד נתן לו אגרוף בכתף וכי הם צעקו והשתוללו (עמ' 2 להודעתו במשטרה, שורות 6-9).

     

43. בנוסף, בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע 2 כי שניים תקפו את אחיו. בעדותו העיד לכאורה כי רק ש' א' תקף, ומטעם זה לא תבעו את האחרים (השווה ס' 5 לתצהיר עדותו הראשית; עדותו בעמ' 50 לפרוטוקול, שורות 8-10).

     

44. למעלה מכך, משורה 42 להודעת נתבע 2 במשטרה עולה, כי על אף שלגרסתו, אחיו, הנתבע 1, הותקף ולא הוציא סכין, למעשה הוא כלל לא ראה את המתרחש (והדברים עלו גם מעדותו בעמ' 53 לפרוטוקול, שורות 9-16, ומעדותו בעמ' 57 לפרוטוקול, שורות 11-13). מהודעתו זו עולה כי שניים התקרבו לאחיו, אחד מהם נתן לו אגרוף בכתף והם צעקו והשתוללו ושניים הרביצו לאחיו, שעה שהוא שמר על הילדים. האמור אף אינו מתיישב עם גרסת הנתבע 1 בהודעתו השנייה במשטרה, לפיה לכאורה הנתבע 2 הפריד בין הניצים, איים בהזמנת משטרה ולפיכך נרגעו הרוחות. הנתבע 2 העיד עוד, כי מישהו ממשפחת התובעת בשם ג'קי התקשר ולכאורה איים עליהם (עמ' 53, שורות 27-32), אולם, בהמשך עדותו הוברר כי למעשה הוא שמע את הדברים מהנתבע 1 (עמ' 54, שורה 4).

     

45. כאן המקום להדגיש, כי בהודעת הנתבע 2 במשטרה מיום 12/10/14, עמ' 4, שורות 79-82, ביקש החוקר מהנתבע 2 להציג לו סרטון שצילם בזמן האירוע. הנתבע 2 הדליק המכשיר הנייד והציג בפני החוקר את הסרטון. במסגרת הודעתו במשטרה מיום זה נרשמה "הערת החוקר" כדלקמן: "אני מבחין ברנג'רים שנוסעים ומשתוללים, לאחר מכן לא מבחינים ברינג'ר אך רואים הרבה אבק ושומעים קולות של פגיעות ואז נשמע קולו של שי אומר "הולך לקבל מכות זה".

     

46. זאת ועוד, בהמשך ההודעה נשאל הנתבע 2 על ידי החוקר: "שאלה: ראינו הסרטון והבחנו באבק ושמענו את הקולות של האבנים מה שסיפרת, לא שמעתי צרחות של ילדים או שלכם לאחר שנפצעתם לטענת, אני שומע את שי אומר "זה הולך לקבל מכות זה". מה תגובתך?"

     

    הנתבע 2 השיב: "תשובה: לא זכור לי, אם אתה אומר אתה אומר, בכל מקרה לא היה לנו מטרה ללכת ולתקוף או ליצור מריבה. הם אלו שהתנהגו בבריונות בכוונת תחילה." (ההדגשות אינן במקור)

     

47. אני סבורה, כי הדברים מדברים בעד עצמם והם מכרסמים באופן מהותי בגרסת הנתבעים.

     

48. אדגיש עוד, כי במהלך עדותו של א', הציג בא כוח הנתבעים לעד ולבית המשפט סרטון בו נראה רייזר כתום נוסע. בפרוטוקול, עוגנה הערת בית המשפט, לפיה רואים קצת אבק ומעבר לכך לא רואים שום דבר (ראו: הערת בית המשפט, בעמ' 27 לפרוטוקול, שורות 4-5). א' אף נשאל אם בסרטון הוא שומע את הילדים מבוהלים וצועקים, והשיב כי הם נהנו (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 25-27).

     

49. בקיעים נוספים נמצאו בגרסת הנתבע 2 לעניין צילום הסרטונים ותוכנם, ואפנה בעניין זה לעדותו בעמ' 54 לפרוטוקול, שורות 16-19; בעמ' 55 לפרוטוקול, שורות 19-29, וכן לעדותו לפיה לכאורה הוא סבור כי התובעת נפגעה מהרייזר שלהם (בעמ' 57, שורה 8).

     

50. לנוכח כל האמור לעיל, אני מאמצת את גרסת התביעה לעניין נסיבות התאונה וקובעת כי היא הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש ואף מעבר לכך.

     

51. לעניין אחריותו של הנתבע 1 - מקובלת עלי טענת התובעת כי האירוע מבסס את יסודות עוולת התקיפה, כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. זאת, על אף שלא נעלם מעיני כי במסגרת ההליך הפלילי, הנתבע 1 הודה בתקיפתם של האחרים, והתובעת לא הייתה מבין המתלוננים.

     

52. סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

    "23.(א)תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

    (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

     

53. בראי קביעותיי כי בזמן האירוע, הנתבע 1 רץ לעבר התובעת וחבריה כשהוא מנופף בסכין; משעולה מכתב האישום המתוקן כי הנתבע 1 תקף את ש' א' באגרופו, איים על ש' באיומי סכין, פגע בב' ואיים גם על א' באיומי סכין; ומשעולה מחומר הראיות כי התנהגותו זו, היא שגרמה למנוסתה של התובעת ולנפילתה – מתקיימים יסודותיה של עוולת התקיפה נגד התובעת. ראו לעניין זה: ספרו של דוד קרצ'מר, תקיפה וכליאת שוא, מתוך הסדרה דיני הנזיקין העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 35:

     

    "מרכז הכובד של עוולה זו איננו בכוונתו וביכולתו של המנסה או המאיים לבצע את זממו, אלא במחשבות הנוצרות אצל הזולת שכוונה ויכולת אלה קיימות.

    מכאן מתבקשות שתי מסקנות:

    (א) אין עוולה זו מתקיימת אלא אם כן האדם, שכלפיו מופנה האיום או הניסיון, יודע עליו. ...

    (ב) גם אם אין למאיים היכולת והכוונה לממש את איומו, הוא יהיה אחראי בשל האיום, אם האדם שכלפיו הופנה האיום האמין, מטעמים סבירים, שיש לו היכולת והכוונה האמורות. כך, למשל, אם פלוני מאיים עלי באקדח שאינו טעון, יהיה פלוני אחראי כלפי בשל תקיפה, אלא אם ידעתי גם אני שהאקדח אינו טעון.

    הפקודה קובעת במפורש, שהמבחן לבדיקת ההנחה הנוצרת אצל הניזוק הוא מבחן אובייקטיבי. הנחה זו צריך שתתייחס גם לכוונה וגם ליכולת לבצע את מעשה התקיפה בפועל."

     

    ראו גם: טדסקי נזקי גוף ללא שימוש בכוח וה"רשלנות הזדונית", הפרקליט, כרך כג (תשכ"ז), עמ' 174, לפיו באין הפעלת כוח בפועל, דרוש ניסיון לשימוש בכוח (או איום, לא מילולי בלבד, לאלימות); השוו גם:

    רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג (2/12/07); תא"מ (ראשל"צ) 13237-10-11 פלונית נ' עידו הרוש (22/6/16).

     

54. מחומר הראיות משתקף, כי האירוע עולה כדי ניסיון או איום על ידי תנועה להשתמש בכוח אף כנגד התובעת, אשר נסה על נפשה בבהלה אך משום שהניחה, מטעמים סבירים, כי יש לנתבע 1 באותה עת כוונה ויכולת לבצע את זממו.

     

55. משדחיתי את גרסת הנתבעים, אף לא עומדות לנתבע 1 ההגנות המעוגנות בסעיף 24 לפקודה, וביתר שאת לאור הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת ההליך הפלילי. הודאה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם טענה מאוחרת להגנה עצמית.

     

56. למעלה מן הצורך, אף אם אניח כי לא התקיימו יסודותיה של עוולת התקיפה ביחס לתובעת, בהינתן הטענה כי לא נמנתה על המתלוננים בהליך הפלילי - אני סבורה כי הוכחה רשלנותו של הנתבע 1 כלפיה, בראי הסיכון שיצר בהתנהגותו הבלתי סבירה, ומשיכול היה לצפות פגיעתה של התובעת אשר הייתה נוכחת בלב האירועים, כמו גם את בהלתה, מנוסתה, ופציעתה בנסיבות המתוארות (השוו: רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג (2/12/07) עמ' 16-17, סעיף כ"ד, לעניין ההשוואה בין עוולת התקיפה לעוולת הרשלנות; השוו גם לדיון ב- ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, עמ' 125- 126, סעיפים 11 – 10; וכן טדסקי הנ"ל, עמ' 180).

     

57. איני מקבלת את טענות הנתבעים להיעדר קשר סיבתי בין האירועים המתוארים לבין תאונת התובעת ונזקיה. זאת, משהוכח במאזן ההסתברויות הנדרש כי התובעת, אשר הייתה חלק מן החבורה לעברה רץ הנתבע 1 כשהוא מנופף בסכין, נבהלה ונסה על נפשה, ורק מטעם זה נפלה ונפגעה. בדו"ח מד"א מיום האירוע צוין כדלקמן: "לדברי הנפגעת הדרדרה במדרון לאחר שמישהו רדף אחריה..." (הדו"ח צורף לתצהיר עדות ראשית הנתבעים).

     

58. ראו בנוסף חוות דעתו של פרופ' רוזן בו תואר האירוע מפיה של התובעת כדלקמן: "לדבריה, אדם עם סכין רדף אחריה וכתוצאה מהמרדף נפלה מגובה משוער של ארבעה מטרים ביער 'ביריה'" (עמ' 4 לחוות דעת פרופ' רוזן).

     

59. נוסף על כך, מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי השתלשלות האירועים כולה החלה על רקע כעסו של הנתבע 1 בשל נסיעתם על טרקטורון. הנתבע 1, במסגרת הטיעון לעונש אף טען כי הוא מתחרט על מעשיו.

     

60. עיון בהודעתו של שחר במשטרה מיום 13/10/14 (עמ' 2, שורות 4 -15) מאושש אף הוא קיומו של קשר סיבתי בין תקיפתו של הנתבע 1 לתאונת התובעת. שחר מסר שהוא שצעק כי לנתבע 1 יש סכין, כי החל לברוח יחד עם חן, כי התגלגל ונפל במדרון, וכי "פלונית צעקה וצרחה ועקפה אותי בריצה, לפני הכביש מלחץ לא שמנו לב לצוק של 5 מטר ואז פלונית נפלה והתרסקה על הכביש, אני ירדתי את המדרון וראיתי שפלונית פצועה, צעקתי שיבואו לעזרה כי פלונית נפצעה, היינו בלחץ ופחד שידקור אותנו." (ההדגשות אינן במקור)

     

61. שחר מסר עוד, כי כולם הגיעו למקום הנפילה של פלונית, א' הביא בקבוק מים, הנתבעים שאלו אם הם צריכים עזרה שכן הנתבע 2 הוא נהג אמבולנס, והם השיבו כי הזמינו אמבולנס. במעמד זה, פלונית הייתה היסטרית וביקשה כי יתרחקו ממנה, והם נסעו (עמ' 2, שורות 19-20). 

     

62. ראו גם עדות התובעת כדלקמן:

     

    "ש. ממה פחדת? מזה שהוא רץ אחריך או שהוא הצמיד סכין לצווארו של ש' ב' ז'.

    ת. שהוא יהרוג אותי היה לו רצח בעיניים. פחדתי שהוא ידקור אותי. אני צריכה לחכות לראות במי הוא יבחר? זה אינסטיקט. אנחנו לא מכירים את הדברים האלה" (ההדגשות אינה במקור; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-23).

     

63. גם מהודעתה במשטרה עולה כי התובעת החלה במנוסה וחשה בסכנה. תחושותיה הולמות את תחושות האחרים בסיטואציה האמורה. חלקם אף סברו כי מדובר בפיגוע. לאור האמור, שוכנעתי כי שליפת הסכין ותקיפתם, היא שהביאה אותם לנוס על נפשם.

     

64. טענת הנתבעים כי חברי התובעת או מי מהם השתוללו, עשו "צלחת" והעיפו אבק או אבנים – לא הוכחה. בכל מקרה, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי, שכן אף אם כך היה - אין בכך משום הצדקה להתנהגותו של הנתבע 1 במהלך האירוע כולו, ותגובתו חורגת מהתנהגות של האדם הסביר בנסיבות.

     

65. לנוכח כל האמור לעיל, אף לא מצאתי ממש בטענה לאשם תורם מצד התובעת.

     

66. לפיכך אני קובעת כי אחריותו של הנתבע 1 לנזקי התובעת הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש.

     

    אחריות הנתבע 2 לתאונה

     

67. אשר לאחריותו של הנתבע 2 לתאונה - לאחר התלבטות, באתי לכלל מסקנה כי כפות המאזניים מעויינות בשאלת אחריותו לתאונה וכי דין התביעה נגדו - להידחות. זאת, בהינתן שהתובעת העידה כאמור כי השלב בו החלה לרוץ בבהלה, הוא השלב בו הנתבע 1 שלף סכין ורץ לעברם (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-21); בראי עדותה כי הסיטואציה הייתה מהירה מאוד וכי אינה זוכרת בבירור את יתר האירועים. כשנשאלה התובעת אם ראתה את הנתבע 2 זורק אבנים, השיבה התובעת בברור כי אינה זוכרת (עמ' 7, שורות 31-28; עמ' 9, שורות 26-27).

     

68. נוסף על כך, הוברר בעדותה, לעניין אחריותו של הנתבע 2, כי הייתה עם הגב אליהם וכי למעשה, אמרו לה שהוא שהשליך אבנים (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 6-10).

     

69. התובעת נשאלה:

     

    "ש. בשום מקום את לא אמרת שראיתי את ליאור זורק אבנים?

    ת. לא אמרתי גם עכשיו. אני זורקת (כך במקור) שאמרו שהאבנים שהתגלגלו זה ליאור זרק.

    לשאלת בית המשפט את ראית באיזה שהוא שלב שליאור זרק אבנים? אני לא זוכרת זה היה לפני ארבע שנים" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 23-32).

     

70. בהודעתה במשטרה מיום 9/10 (הוגשה וסומנה נ/1), נשאלה התובעת אם הבחור השני תקף אותה או איים על מישהו, והיא השיבה: "לא. נראה לי שהוא רצה להרגיע את השני." (שורות 20-21).

     

71. התובעת העידה עוד לעניין זה כדלקמן:

     

    "ת. הפחד העיקרי שלי היה מהסכין אבל הוא היה שם וגיבה אותו עם אבנים. כל החברים אמרו לי את זה. הם הרסו לי את החיים אני רוצה שהם יענשו חד משמעית.

    ש. את רוצה להעניש את ליאור בגלל שאמרו לך, אחר כך, שליאור זרק אבנים נכון

    ת. נכון." (ההדגשות אינן במקור; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-15).

     

72. זאת ועוד, מעדותו של בר עלה לכאורה כי הנתבע 2 בכלל הרים קרש (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-19), במובחן מהטענה כי השליך אבנים.

     

73. מעדותה של הדר עלה, כי כלל לא ראתה את הנתבע 2, כדלקמן: "לא שמתי לב ראיתי שברגע שהוא הוציא סכין רצתי" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 30-31). גם מעדותה עלה כי הבהלה נעוצה בשליפת הסכין מצד הנתבע 1, כדלקמן:

     

    "ש. ממה את נבהלת באירוע הזה?

    ת. סיטואציה שאתה לא יודע ממה מתנפלים, סכין, צעקות.

    ש. חשת סכנה לחייך באותו רגע

    ת. כן." (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 1-4)

     

74. גם מעדותו של שחר עולה לכאורה כי לא ראה את שהתרחש, שכן ברח מיד כשהנתבע 1 שלף את הסכין (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 15-19).

     

75. ש' א' העיד אף הוא לעניין הטענה כי הנתבע 2 השליך עליהם אבנים כדלקמן: "אמרו לי שכן, אבל אני לא הייתי בקטע הזה, היה שם אחד שכן קיבל ממנו אבן..." (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 23-24). בהמשך אישר שוב כי לא ראה את הנתבע 2 אבל שמע והבין כי זרק אבן (עמ' 69, שורות 4-5).

     

76. זאת ועוד, עיון בסעיף 4 לכתב האישום המתוקן מעלה, כי דווקא הנתבע 1 הוא שהשליך אבנים לעברו של ב' ופצע אותו, כדלקמן: "... המשיך הנאשם והרים אבן ותקף באמצעותה שלא כדין וללא הסכמתו את ב' ב' ז' באופן שזרק את האבן לעברו שפגעה לו ביד ימין, כתוצאה מהתקיפה המתוארת לעיל נגרם לו למכאוב".

     

77. בנוסף, אין חולק כי נגד הנתבע 2 לא הוגש כתב אישום בגין האירועים, מושא התאונה.

     

78. בראי האמור, על אף שלא נעלמו מעיני תצהירי העדים האחרים מטעם התביעה לעניין התנהגות הנתבע 2 בהשליכו אבנים, כמו גם הודעותיהם במשטרה לעניין זה, באתי לכלל מסקנה, כי אחריותו הנטענת של הנתבע 2 לתאונת התובעת – לא הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש.

     

79. נוכח כל האמור, הנטל להוכחת אחריותו הנטענת של הנתבע 2 לתאונה לא הורם - ודין התביעה נגדו להידחות.

     

    הודעת צד ג'

     

80. דין הודעת צד ג' להידחות אף היא, בהינתן קביעותיי דלעיל לפיהן דחיתי את גרסת הנתבעים לאירועים; משטענת הנתבעים כי ש' א' הוא שגרם לאירוע לא הוכחה במאזן ההסתברות הנדרש; ובהינתן שהודעתו של ש' א' במשטרה ועדותו מתיישבות היטב עם גרסת התביעה כולה, ולפיה הנתבע 1 הוא שניגש לש' א' והלם בו באגרופו, ללא כל התגרות מצדו (ראו הודעת ש' א' מיום 10/10/14 במשטרה, עמ' 2, שורות 6 - 18).

     

81. ש' א' אף העיד לעניין תחילתו של האירוע והשתלשלות האירועים, כי הנתבע 1 הוא שניגש אליו, שאל של מי הרייזר הכתום, וכי הוא עצמו ניגש אליו בחיוך, שכן חשב שהוא רוצה להציע עזרה. הנתבע 1 התקרב אליו ו"... נתן לי בוקס לתוך העין..". הוא חזר אחורה ושאל למה מה עשינו לך ואז הנתבע 1 הוציא סכין ואמר לו בוא תראה איך אני חותך אותך.

     

82. ש' א' פירט גם בהודעתו במשטרה כי לאחר שהנתבע 1 הלם בו באגרופו, הוא ברח וירד חזרה את כל הירידה מפחד ממנו, וכי שחר ופלונית (התובעת) צעקה שהוא עם סכין וברחו יחד אתו, כאשר פתאום כולם נפלו לתהום, והוא שמע את צעקותיה של פלונית אשר שברה את הרגל (עמ' 2, שורות 10-13).

     

83. להשלמת התמונה, ראו עדותו של ש' א' לעניין מכלול האירועים אשר הובילו לתאונה (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 23-31, עמ' 69 שורות 1-4); וכן עדותו של הנתבע 1 עצמו, כדלקמן:

     

    "ש. אז אתה טוען שהתובעת נפלה בגלל צד ג'.

    ת. אני לא יודע בגלל מי, אבל אני לא קשור לזה." (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 11-12).

     

    שיעור הפיצוי

    הנכות הרפואית

     

84. המומחה מטעם התובעת, ד"ר חביב אללה גאזי, קבע לתובעת נכות אורטופדית בשל התאונה בשיעור 30% בגין קשיון נוח של הברך ו-10% בגין צלקת מכערת.

     

85. המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' נמרוד רוזן, קבע לתובעת נכות אורטופדית בשל התאונה בשיעור של 20% בגין פגיעה על פני מפרק הברך משמאל שתוצאותיה הגבלה בכיפוף ו-5% בגין צלקות מכערות והרגישות על פני גפה שמאל תחתונה.

     

86. בחוות דעתו של ד"ר דורון נורמן, המומחה מטעם בית המשפט, נקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה בשיעור של 30% בגין שבר מרוסק של הפלטו הטיביאלי והחלק הפרוקסימלי של הטיביה אשר התחבר עם עיוות, שינויים ניווניים קשים ומגבלה בתנועה וכן 10% בגין צלקות מכוערות בקדמת השוק השמאלית. (ראה גם נספח ג4 לתצהיר עדות ראשית התובעת – קביעות המל"ל בעניינה של התובעת).

     

87. משהצדדים לא ביקשו לחקור המומחה מטעם בית המשפט, אני רואה לאמץ את חוות דעתו ולהעמיד את הנכות הרפואית של התובעת בגין התאונה בשיעור של 37%.

     

    הנכות התפקודית

     

88. נפסק זה מכבר כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. בצד זה נדרש בית המשפט להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד וזאת על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, השפעת הנכות על מקצועה של התובעת תוך התחשבות בגילה, השכלתה וכישוריה. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, לרבות לשינויים שחלו בשכר (ראה ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.92); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.10).

     

89. התובעת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי עקב התאונה אינה עובדת כלל וכי יש להעמיד נכותה התפקודית על 60%.

     

90. התובעת העידה כי טרם התאונה עבדה בחנות סלולר של גיסה משך כשבע שנים וכי כיום אינה עובדת, בין היתר, משאינה יכולה לעמוד משך שעות בשל הפגיעה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 20-22).  

     

91. על אף האמור, התובעת אישרה בעדותה כי כחצי שנה טרם העדות, פתחה תיק לפעילותה כעצמאית, הבהירה כי התצהיר הודפס לפני שזה קרה וכי היא מנסה להתקדם בחייה. לשאלת בית המשפט במה היא עובדת, השיבה: "אני נכנסתי לשותפות עם אחותי בבוטיק ילדים אני לא עובדת שם אני לא צריכה להתחייב להיות אני לא עובדת פשוט מזמינה בגדים זה מעסיק אותי. אני גם עוזרת לאחים שלי בעסקים שלהם." (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11-19; ראו גם נ/3). כן הוברר בעדותה כי הייתה שותפה יחד עם אמה בין השנים 2012 – 2015 בעסק מסוג פעוטון (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 23-32).

     

92. לפיכך, איני רואה לקבל את טענות התובעת לעניין נכות תפקודית העולה על נכותה הרפואית.

     

93. זאת ועוד, הנכות האורתופדית של התובעת על פי חוות הדעת כוללת 10% בגין הצלקת. אף שלא נעלמה מעיני קביעת המומחה מטעם בית המשפט לעניין הצלקת, בנסיבות ובראי עדותה של התובעת לעניין עיסוקה הנוכחי, לא שוכנעתי כי יש לייחס לצלקת משמעות תפקודית (השווה: ע"א (חי') 5321-04-18 פלוני נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (15/7/18), סעיף 39 לפסק הדין).

     

94. לנוכח כל האמור, אעמיד נכותה התפקודית של התובעת בגובה 30%.

     

95. לא נעלם מעיני דוח החוקר שהוגש מטעם הנתבעים וכן עדותו של החוקר. על אף האמור, לא מצאתי כי יש באלה כדי לגרוע ממסקנתי. זאת, בין היתר, משאף מן הדוח עולה כי ניכרת צליעה ברגלה של התובעת, על אף שלהתרשמותו מדובר בצליעה "קלה". בכל הכבוד, המומחה מטעם בית המשפט הבהיר בחוות דעתו כי התרשם שהתובעת סובלת מפגיעה קשה בברך שמאל, ממגבלה קשה בתנועות, הכוללת מגבלה קשה בכיפוף וכן מגבלה ביישור, אשר אינה מאפשרת ללכת עם רגל ישרה ואף הוסיף כי מצב זה מוגדר ככושר פעולה מוגבל, יותר מבינונית.

     

96. נוסף על כך, הוברר בעדות החוקר כי במספר ביקורים שערך בחנויות התובעת, היא כלל לא הייתה שם (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 29-32, עמ' 47 שורות 2-5); כי למעשה החוקר אישר שפגש בתובעת בחנות רק פעם אחת (וכי בפעם אחרת רכבה חנה שם), זאת ותו לא (עמ' 47, שורות 5-6). כשנשאל החוקר אם יש לו קבלה בגין השירות שקיבל מהתובעת, השיב כי חייבו אותו בכרטיס אשראי, כי היא הוציאה לחוקר חשבונית אך "לא יודע מדוע לא צירפתי זאת." (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 16-17). עוד עלה מעדותו כי אחת העובדות היא שמסרה לו כי התובעת היא אחת מהבעלים בחנות, אלא שאותה עובדת לא הובאה לעדות בעניין זה, וזאת יש לזקוף לחובת הנתבעים.

     

    בסיס השכר לעבר ולעתיד

     

97. התובעת הצהירה כי לפני התאונה עבדה והשתכרה בממוצע סך של 7,000 ₪ לחודש (ס' 30-31 לתצהירה). הצהרתה נתמכת בתלושי השכר שצורפו כנספח ז' לתצהיר עדותה הראשית. משכך, אני מוצאת להעמיד את בסיס השכר לעבר על סך של 7,000 ₪.

     

98. אשר לבסיס השכר לעתיד: בעת התאונה הייתה התובעת בת 26. בעברה כשבע שנות עבודה בהתאם להצהרתה. הוברר כי התובעת הייתה שותפה בשותפות עסקית עם אמה בעבר ואף השתלבה לאחרונה בשותפות עסקית. בהתייחס לגילה הצעיר יחסית של התובעת ולנתוני העסקתה ושכרה עד לתאונה, יש להעריך את בסיס השכר לעתיד תוך התחשבות בצפי לגידול מסוים בשכרה. בשים לב לנתוני העסקתה ושכרה של התובעת עד לתאונה, ומשאין מדובר בקטינה אלא בתובעת בעלת היסטוריה תעסוקתית בפועל, יועמד בסיס השכר לעתיד על סך 7,500 ₪.

     

    סיכום הנתונים לחישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים

     

99. לנוכח כל האמור לעיל, להלן יפורטו הנתונים לחישוב נזקי התובעת בראשי הנזק השונים:

     

    שנת לידה של התובעת: 11/9/1988

    מועד התאונה: 9/10/14

    נכות רפואית: 37%

    נכות תפקודית: 30%

    בעת התאונה הייתה התובעת בת: 26

    במועד מתן פסק הדין תהיה התובעת בת: 31

    בסיס השכר לעבר : 7,000 ₪ ולעתיד: 7,500 ₪.

    גיל הפרישה אלמלא התאונה: 67.

     

    הפסדי שכר לעבר

     

100. משהוברר בעדותה של התובעת כי הייתה שותפה בשותפות עסקית בעבר ופתחה לאחרונה עסק חדש, אני רואה לדחות טענתה כי בשל מוגבלותה עקב התאונה היא אינה יכולה לעבוד כלל, ולא עבדה מיום האירוע ועד היום.

      

101. בהתאם לוועדות המל"ל נקבעו לתובעת נכויות זמניות בשיעור 100% עד יום 31/12/14, ובשיעור 40% מיום 1/1/15 ועד יום 31/10/16. בהתאם למסמך המל"ל מיום 13/3/17 התובעת קיבלה תגמולי מל"ל עד חודש אוקטובר 2016 כולל. ראה נספחי תצהיר הנתבעים בעמודים 20 עד 31 לתצהיריהם וכן תשובה 27 לשאלון התובעת. משמדובר בראש נזק הטעון הוכחה והתובעת לא הרימה הנטל להוכיח כי לא עבדה כלל ממועד התאונה ועד היום, לא מצאתי לפסוק לה בגין רכיב זה מעבר לאמור.

      

102. לפיכך, אני פוסקת לתובעת בגין שכר לעבר סך של 82,600 ₪ ( 3*7,000 + 22*7,000 *40%).

      

     הפסדי שכר לעתיד

      

103. בהתייחס לבסיס השכר, גילה של התובעת, טיב הפגיעה והנכות התפקודית, אני מוצאת לפסוק לתובעת בגין הפסד שכר לעתיד סך של 590,000 ₪ בהתאם לחישוב אקטוארי מלא.

      

     פנסיה

      

104. בגין הפסדי הפנסיה זכאית התובעת לסך של 84,000 ₪. ראה ת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.2013).

      

     כאב וסבל

      

105. בראי גילה של התובעת, מועד התאונה, ימי האשפוז, טיב ואופי הפגיעה ואחוזי הנכות העומדים על 37%– זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪.

      

     עזרת הזולת לעבר ולעתיד

      

106. על אף שמטעם התובעת לא הוצגו ראיות של ממש לעניין עזרת הזולת שהוענקה לה או היקפה, לנוכח מהות פגיעתה העולה מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ברי כי נזקקה לעזרת הזולת ובכלל זה בני משפחתה, באופן החורג מעזרה רגילה והמצדיק פסיקת פיצוי ברכיב זה.

      

     על כן אפסוק לתובעת ברכיב זה, לעבר ולעתיד, סך של 70,000 ₪.

      

     הוצאות לעבר ולעתיד

      

107. התובעת לא צרפה אסמכתאות בדבר הוצאות שהוציאה בעקבות התאונה. עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת והנכות שנגרמה לה, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת בגין הוצאות לעבר פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪.

      

108. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, ואלה יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק. לפיכך, משמצבה של התובעת התייצב, ובהעדר ראיה להוצאות רפואיות להן תזקק בעתיד, אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות לעתיד.

      

     תגמולי מל"ל

      

109. בגין תגמולי מל"ל יש לנכות סך של 47,900 ₪ ובשיערוך להיום 50,000 ₪ (בהתאם לפירוט תשלומים מיום 13/3/17).

      

     סוף דבר

      

110. דין התביעה כנגד נתבע 1 – להתקבל. דין התביעה כנגד נתבע 2 – להידחות. דין הודעת צד ג' – להידחות אף היא.

      

111. לנוכח כל האמור, נזקיה של התובעת מסתכמים בסכומים כדלקמן:

      

     א. הפסד שכר לעבר82,600 ₪

     ב. הפסד שכר לעתיד590,000 ₪

     ג. פנסיה84,000 ₪

     ד. נזק לא ממוני150,000 ₪

     ה. עזרת הזולת70,000 ₪

     ו. הוצאות10,000 ₪

     סך פיצוי 986,600 ₪

     בניכוי תגמולי מל"ל(50,000 ₪)

     סך פיצוי בניכוי תגמולי מל"ל 936,600 ₪

      

      

112. לפיכך ולסיכום, הנתבע 1 ישלם לתובעת פיצוי בסך של 936,600 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% +מע"מ, החזר אגרה משוערכת והוצאות התובעת בגין תשלום למומחים.

      

113. הנתבע 1 ישלם לצד ג' הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק.

      

114. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

115. בנסיבות, לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובתו של הנתבע 2.

      

     546783

      

      

      

     ניתן היום, כ"ט תשרי תש"פ, 28 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.